02/09/2026
: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים לב, לה) – בכ' באלול תשי"ב (אז, 10 בספטמבר 1952) חתמו מדינת ישראל באמצעות ועידת התביעות והרפובליקה הפדרלית של גרמניה על "הסכם השילומים" (Wiedergutmachung, בגרמנית "תיקון העוול").
על פי ההסכם העבירה גרמניה המערבית (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה) לישראל במשך שנתיים סכום של כ־3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על העול הכבד שנפל על מדינת ישראל ליישב מחדש מספר גדול של פליטים יהודים חסרי אמצעים שנעקרו מביתם ואיבדו את נכסיהם בתקופת השואה בשל פשעי הנאצים. ההסכם נחתם בבניין עיריית לוקסמבורג, ונכנס לתוקף במטה האומות המאוחדות בניו יורק, ביום 27 במרץ 1953, עם חילופי כתבי אישור של הממשלות, והביא גם להפשרה הדרגתית ביחסי גרמניה המערבית וישראל שנים אחדות לאחר מלחמת העולם השנייה.
עוד בראשית מלחמת העולם השנייה עלה הרעיון שהגרמנים יצטרכו לשלם פיצויים על הרכוש שגזלו מהיהודים ועל הסבל שגרמו להם, ככל הנראה בהשפעת תשלומי העונשין שהוטלו על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1945, לאחר כניעת גרמניה, הגיש חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, תביעה בשם העם היהודי לפיצויים מבעלות הברית. תביעתו של ויצמן הייתה אחת מבין תביעות רבות שהגישו מדינות שונות לבעלות הברית. עם זאת, תביעתו של ויצמן הייתה תביעה של עם ולא של מדינה, ועל כן היא נדחתה.
רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב־1948 והקמתן של שתי המדינות הגרמניות החדשות, כשנה לאחר מכן, החלו להבשיל התנאים להסכם.
בפברואר 1950 התקבלה החלטה בממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן ישיר עם גרמניה המערבית על הפיצויים האישיים ("רנטות"), ובספטמבר אותה השנה מונתה ועדה מיוחדת לטיפול בעניין הפיצויים האישיים והכלליים בהמלצת משרד החוץ. ההחלטה לפנות לגרמניה נבעה מהמצב הכלכלי הקשה בארץ.
באפריל 1951 נפגשו לראשונה בחשאיות דוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר, ומוריס פישר משגרירות ישראל בצרפת עם קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר. בפגישה הביע הקנצלר נכונות לפצות את העם היהודי ולהכריז שגרמניה נוטלת על עצמה את האחריות על פשעי הנאצים כלפי העם היהודי.
בסתיו 1951 כינס יו"ר הסוכנות היהודית לארץ ישראל והקונגרס הציוני העולמי, נחום גולדמן, פגישה בניו יורק בהשתתפות 23 ארגונים יהודיים לאומיים ובין לאומיים ראשיים. המשתתפים הבהירו כי השיחות עם גרמניה אמורות להיות מוגבלות לתביעות חומריות בלבד, וכך נולדה ועדת התביעות.
מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה, בדצמבר 1951, הייתה מדינת ישראל הקטנה כמרקחה. שני עיתוני הערב, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", נקטו עמדה ברורה נגד הסכם, כמו גם מפלגות פוליטיות מימין ומשמאל.
ב־6 בינואר 1952 החליטה כנסת ישראל ברוב דוחק לייפות את כוחה של הממשלה לנהל את המשא ומתן. באותה העת, המחאה נגד ההסכם הגיעה לשיאה. למחרת, קיימו מתנגדי ההסכם הפגנת ענק (במונחים של הימים ההם) בירושלים. ההפגנה נפתחה בהתכנסות בכיכר ציון בירושלים ובנאומו של מנהיג האופוזיציה מנחם בגין, שקרא בנאומו לאי תשלום מיסים ולמרי אזרחי. משם צעדו המפגינים לבניין הכנסת הישנה ברחוב המלך ג'ורג'.
חרף ניסיונות המשטרה לבלום את המפגינים באלות ובגז מדמיע, צבאו המפגינים על הכנסת והשליכו אבנים לתוך אולם המליאה. במהלך ההפגנה נפצעו כמאה שוטרים, ח"כ חנן רובין נפגע מאבן בראשו וכמה חברי כנסת נפגעו מרסיסי החלונות המנופצים. עיתון "הארץ" תיאר את רחבת הכנסת באותו היום כ"שדה קרב". בגין נשא נאום חריף מאוד בתוך המליאה, וכינה את בן גוריון "פשיסט" ו"חוליגן". בעקבות נאומו החריף והתנהגות חברי מפלגתו, הורחק בגין מהכנסת לחודשים אחדים.
בסופו של דבר, במארס 1952 החל המשא ומתן בין הצדדים בעיירה וסנאר (Wassenaar) בהולנד, וכעבור כחצי שנה נחתם ההסכם במעמד קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר ושר החוץ הישראלי משה שרת. נחום גולדמן, יו"ר הסוכנות היהודית, חתם על ההסכם כנציג העם היהודי.
איש מן החותמים לא נשא דברים במעמד החתימה. ההסכם הובא לאישור הבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי של מערב גרמניה) ב־18 במארס 1953, ועבר ברוב דחוק.
לאחר חתימת ההסכם שלחה מדינת ישראל משלחת מיוחדת לפיקוח על ביצע ההסכם שישבה בעיר קלן, ובסופו של דבר הפכה למשרד האינטרסים הישראלית. תחילה, התמקדו יחסי ישראל וגרמניה במישור המסחרי, ובהמשך נרקמו גם קשרים ביטחוניים.
למרות שבהסכם הוגדרה גרמניה המערבית כמדינת אויב, בשנת 1956 ביקשה מדינת ישראל לכונן עמה קשרים מדיניים, אך הבקשה נדחתה בשל החשש מן החרם הערבי על גרמניה. רק בשנת 1965 – לאחר שגרמניה נתקה את קשריה הדיפלומטיים עם מדינות ערב – היא כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל, והחלה להעניק לה גיבוי דיפלומטי בין לאומי.
Claims Conference in Israel ועידת התביעות בישראל
#גרמניה
בתמונה: ההפגנה ליד משכן הכנסת הישנה (בין פרומין) בשנת 1952. אוסף ברונו רוטנברג. באדיבות קרן מיתר והספרייה הלאומית ובאמצעות מיזם ויקישיתוף.
