המחלקה לתלמוד ותורה שבעל פה - אוניברסיטת בר-אילן

11/05/2026

לאחרונה השתתף פרופ' פנחס רוט בכנס בינלאומי שהתקיים באוניברסיטת אוקספורד. הכנס הוקדש לנושא של גבולות בימי הביניים, והשתתפו בו חוקרים מרחבי העולם.
הרצאת המליאה של פנחס עסקה ביהדות אנגליה בימי הביניים. הוא עמד על הקשרים שהתקיימו בין יהודי אנגליה לבין מרכזים יהודיים אחרים - עם צפון צרפת, גרמניה, ספרד המוסלמית ואפילו רוסיה. לטענתו, מגוון זה של קשרים משקף את מעמדה הגיאוגרפי של אנגליה, שהתעלה מפרידה בינה לבין יבשת אירופה ואף נקראה בפי יהודי ימי הביניים "ארץ האי". לאור תובנותיהם של חוקרי איים (island studies) נטען שאנגליה הייתה מופרדת ונבדלת מאירופה מחד גיסא, אך מאידך גיסא מקושרת באמצעות הים ונתיבי הסחר הימיים עם מחוזות מרוחקים יותר מאשר שכנתה, הקהילה היהודית בצרפת. בהמשך ההרצאה עסק פנחס בתשובותיו של רבי משה מלונדון, שפעל במחצית הראשונה של המאה השלוש-עשרה ושאת שרידי תורתו אסף פנחס בחודשים האחרונים. פנחס הצביע על קשריו ההדוקים של ר' משה מלונדון עם חכמי צרפת, ובפרט עם ר' יחיאל מפריס, ועל מידת העצמאות והביקורתיות שלו כלפי חכמים אלה. הוא הצביע גם על השימוש התכוף בספר משנה תורה לרמב"ם בידי ר' משה מלונדון ובנו ר' אליהו מנחם מלונדון - בניגוד לחכמי צרפת, שמיעטו בדרך כלל לעסוק בתורת הרמב"ם.

20/04/2026

תואר שני בתושב"ע – תוכנית "אגדתא" למורים ומורות

האגדה היהודית היא אוצר תרבותי עשיר, המשקף את חכמת הדורות ומציע תובנות עמוקות לחיים האישיים, המשפחתיים והחברתיים.

תוכנית "אגדתא" באוניברסיטת בר-אילן מזמינה אתכם, אנשי ונשות חינוך, להצטרף למסע לימודי מרתק בעולם האגדה.

מה מציעה התוכנית?
- מסלול מהיר לתואר שני בתושב"ע בשנה אחת בלבד.
- לימודים היברידיים עם מרצים וחוקרים מובילים בתחום.
- אפשרות לפטור מקורסי השלמה למתאימים.
- מגוון מלגות זמינות.
- העמקה בשאלות יסוד של היווצרות היהדות והבנת מקומה של האגדה במרקם החיים היהודיים.

הצטרפו לתוכנית שתעשיר את עולמכם ותעניק לכם כלים חינוכיים וערכיים משמעותיים >>

02/04/2026

🌾יום הנף שמח!🌾

היום, ט"ז בניסן, מכונה במשנה 'יום הנף', על שם הנפת העומר. אך מה משעותו של יום זה לאחר חורבן הבית? את השאלה הזאת בחן פרופ' דוד הנשקה יבל"א במאמר שפרסם לזכר פרופ' אהרן שמש ז"ל.

📜מאמרו של הנשקה📜

במאמר זה יוצא הנשקה לפרש מחדש את תקנת רבן יוחנן בן זכאי הנזכרת במשנה. המשנה אומרת שריב"ז התקין 'שיהיה יום הנף כולו אסור'. לעומת זאת, ר' יהודה טוען 'והלא מן התורה הוא אסור'. פירושי התלמודים למשניות אלו – כפי שמראה הנשקה – קשים מאד, ולכן יש מקום לפירוש חדש.

לפי הנשקה, התפיסה הקדומה תפסה שהאיסור לאכול מהתבואה לפני הנפת העומר (איסור 'חדש') קשורה לקרבן. ממילא, משחרב בית המקדש ובוטלה הנפת העומר, אין עוד איסור חדש נוהג כלל. על רקע זה התקין רבן יוחנן שיש איסור גם אחרי החורבן. אולם, בעוד שבמקדש האיסור היה ניתור מיד עם ההקרבה, לאחר החורבן האיסור נוהג עד סוף זמן ההקרבה, כל יום הנף.

🌱שיטת ר' יהודה 🌱

תפיסת ר' יהודה חולקת באופן עקרוני, וסוברת שהחדש אסור מן התורה גם כשאין קרבן. ממילא יוצא שהאיסור לא קשור ישירות להנפת העומר, אלא לתאריך עצמו – החדש אסור עד ליום ט"ז בניסן. ואם כן, האיסור נוהג רק עד בוקרו של ט"ז ניסן, וניתור מיד בבוקר.

תפיסת ר' יהודה הפכה לכל כך מובנת מאליה, עד שפירושי התלמודים למשניות נעשו דחוקים. התפיסה הקדומה שלפיה האיסור אינו נוהג כלל כשאין מקדש, נעלמה ונשכחה.

🧺 החדש והביכורים 🧺

בשולי הדברים מציע הנשקה טעם מהותי לשיטת ר' יהודה, מדוע יתקיים איסור חדש התלוי בתאריך. לפי הסברו, מה שמתיר את איסור החדש לשיטת ר' יהודה איננו העומר כי אם הפסח. בעניין זה הוא משווה בין הבאת הביכורים, שבה מספר המביא על יציאת מצרים, ובין הפסח. כפי שניתן להנות מפרי האדמה רק לאחר שמביאים ומודים להשם על יציאת מצרים, כך הובן שניתן להנות מן התבואה החדשה רק לאחר שסיפרו ביציאת מצרים בפסח.

24/03/2026

חג הפסח נידון הרבה מאד במחקרים שיצאנו ממחלקתנו. הנה כמה המלצות קריאה (מתוך רבות!) לשבוע הקרוב:

פרופ' (אמריטוס) יוסף תבורי כתב את הספר 'פסח דורות' על תולדות ליל הסדר, בעקבות דיסרטציה שכתב על נושא זה. במובנים מסויימים זהו החיבור הראשון שמוקדו בתולדות ההלכה בתחום זה (סקירת מחקר מפורטת מצויה במבוא). עיקר עניינו של תבורי בפיתוחים בתר תלמודיים בתחומי ליל הסדר, אך הדיון מתחיל תמיד בבירור של הדיונים התנאיים והאמוראיים שמשמשים בסיס להלכות ולמנהגים. מי שרוצה ללמוד מדוע נראית צלחת הסדר שלנו כפי שהיא נראית, ומה היו נוהגים לעשות בכל אחד משלבי הסדר לאורך הדורות – מומלץ מאד לקרוא.

לאחר מכן כתב פרופ' (אמריטוס) דוד הנשקה מחקר מקיף על ליל הסדר בספרו 'מה נשתנה: ליל הפסח בתלמודם של חכמים'. בניגוד לתבורי, הנשקה עסוק בעיקר בבירור המקורות החזליים עצמם. בספר זה (שחלקים ממנו פורסמו לפני כן במסגרת מאמרים רבים) הנשקה לא מניח אבן שהוא לא הופך בבירור המקורות התנאיים והאמוראיים שעוסקים בסדר הפסח, ושובר מוסכמות רבות. מה מוקדם ומה מאוחר? מה עיקר ומה טפל? כך, למשל, הוא מראה שבמוקד ליל הסדר הקדום עמדה אמירת ההלל ואכילת הפסח, ואילו המצווה לספר ביציאת מצרים התגבשה רק מאוחר יותר. התפתחות מנהגי הסדר השונים קשורה בעיקרה למנהגי אמירת ההלל. ארבע הכוסות לא נולדו כמבנה עצמאי של סעודת הסדר, אלא שכל אחת מהן באה ככוס של מצווה בפני עצמה (קידוש, הלל וברכת המזון). אלו רק שני רעיונות קטנים מתוך רבים מאד שמצויים בספר, המומלץ מאד גם הוא.

מי שימצה את הלימוד על ליל הסדר, יוכל לפנות לחיבור גדול אחר של הנשקה על שמחת הרגל בתלמודם של תנאים. בספר זה מנתח השנקה באותה מתודה את התפתחות מצוות השמחה ברגלים, ואת יחסה למצוות הראיה והעליה לרגל. גם כאן הוא הופך לגמרי את המוסכמות על מוקדם ומאוחר, עיקר וטפל. למשל, הוא מראה שמצוות שמחת הרגל במקורה עסקה אך ורק במצוות אכילת הקדשים בירושלים. רק במקורות מאוחרים יותר היא היתרגמה למצווה של שמחה בפני עצמה, ועברה גם למועדים שבהם לא מקריבים קרבנות חגיגיים.

מוזמנים לשתף אותנו בחידושים נוספים ממחקרים אלו וממחקרים אחרים.

19/03/2026

*חג המילואים*

בשעה שרבים מבינינו מצויים בשירות מילואים ממושך, אולי תהיה שמחים לשמוע שהיום, ראש חודש ניסן, הוא היום הראשון של חג המילואים.

היום הזה, שכבר במקרא יש לו משקל גדול בהיותו 'ראש חודשים' (ובלשון יותר מאוחרת 'ראש ראשי חודשים') זכה לחשיבות רבה בתקופות שונות ובמקומות שונים. החל מכתות ים המלח, דרך מגילת תענית, עבור בכמה מסורות ארץ-ישראליות עמומות ועד למסורות שנשמרות עד היום בקרב יוצאי מצרים, מרוקו, ועוד.

כאן נדבר על רעיון ששחזר פרופ' (אמריטוס) חיים מיליקובסקי, מן המחלקה שלנו, על מועד המילואים שנחוג במסורת אנשי קומראן. במאמרו 'עיונים בפרשנות ימי המילואים' שפורסם בקובץ 'מחקרי תלמוד' ג, משחזר מיליקובסקי פסקאות מקוטעות ממגילת המקדש, ומשווה אותן למסורות המופיעות במגילת תענית ובספרות חז"ל.

ממגילת המקדש עולה שמחבריה סברו שיש לקיים בכל שנה בתחילת חודש ניסן מעין שחזור של ימי המילואים המתוארים במקרא. שורה של הבדלים בין המילואים המתוארים במקרא ובין הטקס במגילת המקדש מובילה את מיליקובסקי להציעה קריאה מדוקדקת של הפרשיות המקראיות, ומתוך כך לטעון שמטרת הימים הללו במגילת המקדש היתה "למלא את ידם" של הכהנים, כלומר, להקדיש אותם לעבודה. הוא מתפלמס עם מחקרים קודמים שראו בימים אלו כפרה של המזבח וחינוך של המקדש, וטוען שהם היו קשורים למינוי הכהנים החדשים בלבד.

לאחר מכן עובר מיליקובסקי לדון במסורתה של מגילת תענית, שהמועד הראשון הנזכר בה הוא 'מן ריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא'. הוא דוחה פרשנויות קודמות שהוצעו למועד, אך מקבל את ההנחה הסבירה שיש קשר בינו ובין המילואים. לפי זה, המילואים החלו בראש חודש ניסן ונמשכו עד היום השמיני שלו. לעומת זאת, המסורת העיקרית אצל חז"ל גורסת שראש חדש ניסן היה היום השמיני למילואים, שהחלו לפי זה בכ"ג אדר. מתוך ניתוח טקסטואלי מעמיק של כמה מקורות עמומים הוא משחזר שגם אצל חז"ל היתה מסורת אחרת, תואמת לזו של מגילת המקדש ושל מגילת תענית.

המאמר פותח בדרכו הרבה שאלות גדולות על משמעות הימים הללו ועל הקשר בין מסורות שונות. יש בו פתיחה נאה לחודש הזה העמוס מאד בדברי תורה ומחקר (גם במחלקתנו). ספרו לנו איך הייתם חוגגים את חג המילואים?

10/03/2026

ברכות לתלמידתנו מורן קנול שנבחרה למצטיינת הרקטור

הפקולטה למדעי היהדות גאה לברך את הסטודנטים והסטודנטיות שנבחרו לרשימת מצטייני הדקן ומצטייני הרקטור. הישג זה מבטא מצוינות אקדמית, השקעה מתמשכת בלימודים ושאיפה להעמקה ולמחקר ברמה הגבוהה ביותר.
אנו רואים בהצלחתכם עדות לאיכותה של קהילת הלומדים בפקולטה ולמחויבות לערכי ידע, חשיבה ביקורתית וסקרנות אינטלקטואלית. הישגיכם מהווים מקור גאווה לפקולטה ומעידים על דור חוקרים וחוקרות מבטיח לעתיד.
אנו מאחלים לכם המשך הצלחה בלימודיכם ובהתפתחותכם האקדמית ומקווים לראותכם בתארים מתקדמים אצלנו.

08/03/2026

בזמן שכולנו במרחבים המוגנים, מוזמנים להצטרף מחר דרך הזום ליום העיון הזה. בין שאר ההרצאות המרתקות תוכלו לשמוע את פרופ' יהודא גלינסקי ואת פרופ' פנחס רוט מן המחלקה שלנו.

16/02/2026

האם לימוד תורה נועד להגיע להכרעת הלכה או שיש ערך עצמאי בלימוד תאורטי? או במילים אחרות: תלמוד גדול או מעשה גדול?
לאחרונה יצא לאור הספר The Oxford Handbook of Jewish Law, כרך מרתק ועב כרס ובו פרקים של קבוצת חוקרים רב-תחומית הנשענים על מגוון רחב של מקורות, מהמשנה והתלמוד, דרך ספרי הלכה וספרות השו״ת ועד לחומרים מודרניים העוקים בסוגיות עכשיוויות בוערות.
הספר כולל מאמר של ד"ר איילת הופמן ליבזון, מן המחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר אילן, העוסק במתח שבין ערך תלמוד תורה לבין הצורך של ההלכה—כמו כל מערכת משפטית—להגיע להכרעה וליישום הדין. מניין הגיע ערך לימוד תורה וכיצד הוא התפתח? איך עיצב ערך תלמוד תורה את התפתחותה של ההלכה וכיצד הוא השפיע על השוני של ההלכה ממערכות משפט אחרות? על כל זאת ועוד במאמר.

AbstractThis chapter discusses the tension between theoretical study and practical law within the Jewish legal tradition. From the earliest sources in the

12/02/2026

*גוף, נפש וכסף: הסוד מאחורי המבנה של "ספר מצוות קטן"*

אנו מברכים את פרופ' יהודה גלינסקי על פרסום מאמרו החדש בכתב העת AJS Review, המציע פתרון לחידה המלווה את אחד הספרים הנפוצים ביותר בארון הספרים היהודי.

במאמרו, "Exploring Order and Meaning in the Structure of Isaac of Corbeil's Semak", בוחן גלינסקי את המבנה יוצא הדופן של הסמ"ק. בניגוד לספרי הלכה אחרים, ר' יצחק מקורביל לא סידר את ספרו לפי סדר התלמוד או הרמב"ם, אלא חילק אותו לשבעה "עמודים" המבוססים על איברי הגוף ופעולות האדם (לב, גוף, פה, יד, אכילה, ממונות, ו"איבר המילה").

אז מה ההיגיון בסדר הזה? במשך דורות התקבל הסברו של המחבר עצמו, לפיו הסדר מבוסס על עשרת הדיברות. אולם פרופ' גלינסקי מראה במחקרו כי הסבר זה מאולץ בחלק מהמקרים (למשל, הניסיון לקשר את דיני ממונות ל"לא תרצח").

במקום זאת, מציע המאמר מהלך מחקרי חדש: ר' יצחק בנה את ספרו על בסיס שני עקרונות יסוד שרווחו בימי הביניים, שנועדו להקיף את כלל החוויה האנושית:

*המשולש הקלאסי: מחשבה (לב), דיבור (פה) ומעשה (גוף/יד).
*הצרכים הקיומיים: מזון, מין וממון.

המחקר חושף כיצד האילוץ להצמיד את המבנה הזה ל"עשרת הדיברות" הוא שגרם לשיבושים בסדר הלוגי (למשל, הקדמת הממון למין כדי להתאים לדיבר השביעי "לא תנאף"). כך, חושף גלינסקי את הסמ"ק לא רק כספר הלכה, אלא כיצירה פדגוגית מתוחכמת שנועדה "לעטוף" את האדם במצוות בכל רגע ובכל פעולה – מהמחשבה בלב ועד הכיס.

לקריאת המאמר: https://muse.jhu.edu/article/974637

09/02/2026

טירוף הדעת שהעיף את הצעיף

היום מצויין ברחבי העולם היום הבינלאומי לשפה היוונית. ליוונית יש כידוע מקום של כבוד בחקר התלמוד. יוונית היתה השפה המדוברת בארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד, לצד הארמית, והיא השפיעה הרבה מאד על ספרות חז"ל הארץ-ישראלית. מטבע הדברים, חוקרי תלמוד נזקקים הרבה מאד לשפה היוונית, והעיון בה מאיר מחדש הרבה מקורות בדברי חז"ל. גם בהמשך קהילות יהודיות דוברות יוונית בתפוצות המשיכו ללמוד את הספרות התלמודית ולהשפיע עליה משפתם.

לרגל יום זה נזכיר מבחר קטן של דוגמאות לעיסוק המחקרי ביוונית במחלקתנו.

נתחיל מן הארמית שבספרות חז"ל עצמה. פרופ' אהרן עמית, מן המחלקה, עסק הרבה ביוונית של חז"ל והציע זיהויים ופירושים חדשים למילים רבות. דוגמה אחת היא המילה 'פיקרין' שמופיעה בהטיות שונות ברחבי ספרות חז"ל. בניגוד לפירושים המקובלים, עמית הראה שהמילה מגיעה מן המילה היוונית φακιάλιον שפירושה צעיף. פירוש זה מאיר מחדש מקורות רבים שמשתמשים במילה הזאת. למשל, בירושלמי ביצה מסופר סיפור דרמטי על רבי מאיר שעבר מאחורי ביתו של רבי יהודה הנשיא ושמע משם מחיאות כפיים בשבת. הוא השמיע (כנראה בקול) נזיפה, וגרם לרבי לצאת החוצה ולרדוף אחריו. במהלך המרדף 'אפרח רוחא פיקייליה מעל קדליה דר' מאיר' (הפריחה הרוח את הפיקליא מעל ערפו של ר' מאיר'). בסיום מספר רבי שלא זכה לתורה אלא בזכות זה שראה את ערפו של ר' מאיר. פירושו של עמית מלמד אותנו על הצעיף שהיה לר' מאיר, ושבזכות הרוח נחשף ערפו.

קישור למאמרו של עמית:
https://www.jstor.org/stable/23605045?casa_token=qnFxtPRqcd4AAAAA%3AzOt_Qp962AfMRjHvuBO8PMgWe3n3uHxYLcTBP78VxQxoqz546zKwS38h8bPY4arYnUrI1LkYDLC2-ZSEC4_-mjMWebX8NJMhjACpAmy-4yUzthmX3_E

לפעמים חכמים השתמשו ביוונית שהיתה מוכרת להם כדי להסביר מילים עבריות שאותן לא הבינו. למשל, בירושלמי של מסכת שבת יש סוגיה שעוסקת בזיהוי כמה בגדים או תכשיטים שנזכרים במקרא, ולשם כך נעזרת – בין השאר – בתרגום היווני למקרא של עקילס. ד"ר אלישיב שרלו פרסם כתב יד מן הגניזה הקהירית של סוגיה זו מן התלמוד הירושלמי, שבו מעתיק או לומד כלשהו הוסיף בשוליים תרגומי מילים ליוונית. בניגוד להגיון המקובל, הפירושים הללו לא נכתבו בצורת כתיבה רגילה של יוונית, משמאל לימין, אלא בכיווני כתיבה מגוונים (בגלל זה איש לא הבין אותם לפני הפרסום). יש בפירושים הללו כדי ללמד לא רק על פירוש הירושלמי, אלא גם על גלגוליו בין קהילות יהודיות דוברות שפות שונות. הסוגיה עצמה מתרגמת את מקצת המילים הללו ליוונית, ומשתמשת לשם כך בתרגום עקילס ובתרגומים אחרים. שנים רבות אחר כך, כשהגיע כתב יד זה לידי מי שהוסיף את ההערות, כמה מן התרגומים לא היו נהירים לו, והוא תרגם אותם ליוונית של זמנו. מילים אחרות שהיו מובנות כנראה בזמן התלמוד, הפכו גם הן לעמומות. כך נע התלמוד הירושלמי בתוך אוהל השפה היוונית.

קישור למאמרו של שרלו:
https://biupress.org/index.php/sidra/article/view/79

וכמובן, עיסוק ביוונית במחלקתנו לא יכול להתעלם מתרומתו האדירה של פרופ' אמריטוס דניאל שפרבר, שעסק במאות מילים יווניות המופיעות בספרות חז"ל ואף פרסם מילון מקיף למונחים משפטיים יווניים ורומיים בספרות חז"ל. קשה לבחור מבין חידושיו הרבים, אך נביא בכל זאת דוגמה קטנה.

מדרש לקח טוב שנכתב ביוון במאה ה11–12, משתמש במילה היוונית העמומה 'אמגינה' כדי לתרגם 'טירוף דעת'. פרשנים שניסו לזהות את המילה הזאת נכשלו, כיוון שחיפשו במילונים המתעדים את השפה הרשמית. שפרבר, לעומת זאת, מצא גלוסר יווני-לטיני (מן המאה התשיעית) שבו תועדו מילים יותר עממיות, ובין השאר הופיעה שם המילה μηγενή שתורגמה ללטינית כstabilitas. אין עוד תיעוד למילה זו ביוונית, ומהדירי הגלוסר עצמם תהו אם אין כאן טעות. אמנם שפרבר קישר בין המילה שבלקח טוב ובין גלוסר זה, והבין שהמילה בלקח טוב היא אותה מילה, בתוספת תחילית שלילה ἀμηγενή – כלומר instabilitas, טירוף הדעת. כך הוא תרם הן להבנת המדרש, והן להבנת הגלוסר.

קישור למאמר זה של שפרבר:

https://www.academia.edu/38045471/Daniel_Sperber_Melilot_II_Sinai_vol_79_1976_45_49_Hebrew_

מוזמנים להוסיף דוגמאות נוספות לחקר של היוונית בתלמוד בתגובות.

02/02/2026

לבקשת העוקב אדם בון יבנה, ביקשנו מד"ר אלישיב שרלו לתת לנו רקע על תופעת הגרשים בירושלמי:

מהי תופעת הגרשים?
כדי להסביר זאת צריך לדבר תחילה על תופעת המקבילות או ההעברות. בספרות חז"ל בכלל, ובספרות הארץ-ישראלית בפרט, יש תופעה נרחבת של טקסטים מקבילים. כלומר, סוגיות שלמות מובאות בירושלמי ביותר ממקום אחד. מאחר שהירושלמי נוטה להביא את הדיון בכל מקום שבו הוא רלוונטי, לעיתים סוגיה אחת משובצת בכמה מסכתות שונות או כפירוש למשניות שונות, מילה במילה.

תופעת הגרשים היא סעיף של תופעת המקבילות.
פעמים רבות, בכתבי היד ולעתים אף בדפוס, סוגיה מקבילה אינה מופיעה במלואה. במקום שבו אמורה להיות הסוגיה (שיש לה מקבילה במקום אחר) מופיעות כמה מילים מתחילת הסוגיה ולאחריהן המילה 'גרש'. לעתים מלווה המילה 'גרש' במעין מראה מקום שמסביר היכן אפשר למצוא את הסוגיה המלאה (במקבילה, כמובן).

מה ההסבר לאותם גרשים? ההסבר המקובל במשך שנים היה שמדובר בקיצורי סופרים. כלומר, מעתיקים מאוחרים שביקשו לחסוך בזמן, במאמץ ובקלף יקר, פשוט הפנו את הלומד למקום שבו הסוגיה כבר הועתקה קודם לכן בכתב היד, מתוך הנחה שהטקסט מוכר או נגיש.

לעומת זאת, אליעזר שמשון רוזנטל, שעסק בבראשית רבה (שגם בו יש גרשים רבים) טען טענה מפתיעה. לדבריו, הגרש אינו קיצור טכני של מעתיק, אלא הוראת עריכה קדומה של מסדרי המדרש האחרונים. לשיטתו, ה'גרשים' הם שאריות מפעולתם של עורכים (אולי ה'סבוראים' הארץ-ישראליים) שקבעו את מבנה החיבור, ורק בשלבים מאוחרים יותר "פתחו" סופרים אחרים את הקיצורים הללו והעתיקו את הסוגיות במלואן.

במילים אחרות, החוקרים נחלקו האם הגרשים הם תולדה של תופעת המקבילות, והם בסך הכל מנהג (לא טריוויאלי) של סופרים, או שמא הגרשים הם הסיבה לתופעת המקבילות, והם למעשה שאריות משולחן העורך של הירושלמי. אפשר גם להציג זאת כך: אם יש שני כתבי יד, שבאחד מהם כתובה סוגיה מלאה ובשני יש גרש, מה היחס ביניהם? לפי השיטה המקובלת (נקרא לה שיטת ליברמן) הנוסח המלא הוא המקורי, והגרש הוא קיצור, ואילו לפי רוזנטל, הגרש הוא מה שיצא מתחת ידי העורכים, ואילו הנוסח המלא הוא השלמה מאוחרת שלו.

בעבודת התזה שלי בחנתי את כל הגרשים בכל כתבי היד של הירושלמי, כדי לנסות ולבחון את השאלה. הרבה מאד תובנות צמחו בפירוש הסוגיות, אבל מבחינת הסבר התופעה התמונה נשארה מורכבת. יש ראיות חזקות מאד הן לשיטת רוזנטל והן לשיטת ליברמן, ולא ניתן להכריע לאחד מן הצדדים. אפשר שפשוט יש לפנינו כמה תופעות שונות, שמבחינה חיצונית נראות דומות (מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי). אני הצעתי פתרון אחר שמבוסס על דברי מורי פרופ' שלמה נאה. לפי זה יש לתלות את הגרשים בתקופה שבה הירושלמי היה נמסר בעיקר בעל פה, אך מסירתו לוותה בספרים ששימשו עזרי זכרון. הגרשים אינם הערות עורך, אך בכל זאת הם משמרים בדרך כלל את הנוסח הראשוני יותר. מוזמנים לראות יותר בהרחבה בתזה עצמה.

השלב הבא התגלה לי רק אחרי כתיבת התזה, ופרסמתי אותו במאמר שנקרא 'מילתא בלא טעמא'. במאמר זה הצגתי גילוי מתוך קטע גניזה ייחודי של מסכת סוטה הכולל טעמי נגינה. מצאתי שביחידות טקסטואליות מסוימות – שכולן מופיעות כמקבילות במקומות אחרים – הטקסט מופיע במלואו אך הטעמים חסרים לחלוטין.

הגילוי החדש עשוי להוביל לעדכון של התיאוריה באופן זה, שהיעדר הטעמים חושף מעין "התנגשות" בין שתי מסורות נוסח שונות המשולבות באותו כתב יד: מסורת הטקסט הכתוב כבר כוללת את הסוגיות המלאות, אך מסורת הטעמים (המוזיקלית) משמרת שלב שבו הסוגיות הללו היו חסרות. לחילופין, ניתן לומר שלסוגיות אלו היה מעמד אחר מצד הביצוע שלהן. למשל, שלא היו קוראים אותן, או שהיו קוראים אותן במהירות ובלי טעמים. מוזמנים לראות מה הצעתי לגבי זה במאמר.

(בשוליים אעיר שמאז מצאתי כנראה ממצאים נוספים, ואני מקווה לפרסמם בהמשך. אם יש מן העוקבים שיש להם מחשבות או שאלות נוספות, אשמח מאד לשמוע אותן בטרם הפרסום)

[אם יש לכם בקשות נוספות לפוסטים "מוזמנים" על תחומי המחקר במחלקה, מוזמנים לבקש]