19/01/2020
עמדנו שם, בשתיים בלילה ברחבה של “חאן מרחב עם”, אחרי יום גדוש בסדנאות, עבודה בקבוצות, שיתופים וכו’ – קבוצת אברכים חסידיים, אנ”ש דאנ”ש, וניסינו להסביר לו, לחסידישער-יונגערמאן שנחת לפה מאחת הערים החרדיות המובהקות וזוהי טבילת האש הראשונה שלו עם “שקוף”, מה מביא אברך ליטאי מעונב ומסודר, בן למשפחה מיוחסת, בוגר הישיבה הנחשבת, לצעוק: ‘די, נמאס לי! נמאס לי מהפוזה המדוגמת! רוצה להיות בן אדם פשוט, שלא מסתובב בביהמ”ד כמו איזה טווס! אני מחפש חבר, שיאהב אותי באמת!’
ומה מביא אברך חסידי עם הפאות הארוכות והתלבושת החסידית המושלמת, להגיד בפה מלא: ‘אני צריך אהבה, אני מחפש אהבה, אני זקוק לקשר אמיתי’.
והוא שואל אותנו: “תגידו, אתם בסדר? מה עובר עליכם?! ניחא, אני מבין איזה פריק עם סנדלים תנכיות וכיפה צבעונית שמכסה ראש וחצי, שיגיד שצריך אהבה. אבל אתם?! אנחנו?! מה קורה לכם? נפלתם על הראש? מה חסר לכם בחיים???”
והוא פורש בפנינו את משנתו על החיים: “עזבו אותי מכל הפוצי-מוצי הזה ומהלטיפות האלו על הלחי.
אני נשאר תכליתי, עניני וקר (כמו גַאלֶע), לא מרגיש כלום, ממשיך לתפקד ולתקתק את חיי, כמו שאבותי ואבות אבותי עשו כל החיים. מה רע בזה?! אני משתדל למלא את תפקידי בבית, להביא פרנסה, לקיים תרי”ג מצוות, אבל בשביל מה כל השטויות הרגשיות האלו?! אברכים מבוגרים, מחפשים מישהו שיאהב אותם?! שיכיל אותם?! שיתן להם לב?! מה הולך פה?! לא ראינו את זה בלודז’ או בוורשא, גם לא בבריסק או בוילנא”.
ואנחנו מנסים להסביר לו, שבעצם זה הצורך הטבעי הראשוני של כל אדם, רק שעם השנים והאכזבות והתגובות הסביבתיות שספג הוא למד להתכחש לזה או לפחות להסתיר את זה, שהוא, כן, הוא רוצה ‘תשומי’. ואולי בעצם היכולת להצהיר ‘אני חלש וזקוק לעזרה, אני רוצה אהבה, אני צריך אהבה’ – היא התגלמות האמת והענווה?
למחרת בצהרים, התחלנו להתקפל ולהתארגן לקראת נסיעה הביתה. פחות מ-48 שעות שאנחנו ביחד וקשה כל כך להיפרד.
כולם מתחבקים עם כולם; איש העסקים המכופתר עם המתנחל המרושל, האשכנזי הקר עם המרוקאי החם, החסיד ופיאותיו הארוכות עם החילוני המקורח, הליטאי בפראק עם הברסלבער הדלוק. הכל כל כך מעורבב, מאוחד, משותף. דיבוק חברים אמיתי בלי שום מחיצות. “מרחב עם” כפשוטו: לתת מרחב לכל העם, עד שאפילו המחשבה הזאת על מגזרים נראית לא רלוונטית. “ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד”.
ובנסיעה חזור אני שואל את עצמי: מה היה כאן במדבר? איך זה יתכן? איך כל זה קרה?
ואז אני שם לב: וואו! בכל הזמן הזה שאנחנו ביחד – על מה דיברנו?
לא על המחלוקת בין זה לההוא בשטיבל, לא על הפאטשקוויל שפוזר אתמול בלילה ברחוב, לא על הגבאי החדש שהונחת בחצר פלונית, לא על פרשיה חדשה שנחשפה; לא על שום סקופים רכלניים שיכולים למלא שיחות שלמות. פשוט דיברנו שיח חברים מדבק, שתפנו אחד את השני במחשבות, ברגשות, בקבלות ובתובנות שקיבלנו בסדנת “שקוף במדבר”.
אחד זיהה, שכשהוא בא הביתה הוא מביא איתו אווירה של מתח, וקיבל ע”ע לא להעיר שום הערה וביקורת עד ר”ה [עם אופציה להארכה]… השני זיהה את הקשר בין החובות האדירים, שהוא מגלגל כל חודש, לזה שהוא לא מנהיג את הבית, אלא כל הזמן נגרר… שלישי, בכלל הגיע כי אוהב טבע והתלהב על ה”מדבר”, ובעצם הוא תכנן לחרוש את האזור עם הג’יפ, פתאום נפתח לו הלב, הוא לא יודע להסביר מה ואיך, דברים שעד עכשיו היתה לו התנגדות אליהם, התיישבו לו על הלב… רביעי, יש לו התמכרות לאוכל, והוא קיבל ע”ע להוריד קילו כל שבוע עד ר”ה…
ואני פונה להקב”ה בלב מלא תודה:
‘תודה, רבונו של עולם, על שהכרת לי את “שקוף”! קבלת התורה שלי השנה אחרת ממה שקיבלתי כל השנים. חג השבועות הזה לא היה רק ה”חציו להשם”, התפילות הארוכות ותיקון ליל שבועות, ובטח לא רק ה”חציו לכם”, הבלינצ’ס, הקסטה ועוגות הגבינה עם הפירורים שהייתי מאביס את עצמי כל שנה עד כדי הקאה, גם לא רק הטבילה במקווה בקדרותא דצפרא, ואפילו לא רק תענית הדיבור מכניסת יו”ט עד אחרי קדושת “כתר”. זה היה משהו אחר, פשוט יותר, משהו שמתגלגל לי בין הרגליים ועד היום לא טרחתי להרימו – זה לא להעיר הערה בבית מתוך כעס, זה חמש דקות של לשבת עם הבן שלי, לחבק אותו ולשמוע מה יש לו לספר ואיך עבר עליו היום, זה חצי שעה של שיחה אמיתית עם אשתי בהקשבה מלאה ובשיתוף כנה בלי הפרעות ובלי פלאפונים, פשוט לשבת איתה ולתת לה לב…’
ובזכות כל זה אני בטוח שהשם יתברך יתן לנו את התורה כמו שצדיקים היו אומרים עם שני השושבינים שלה: אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד.
