שקוף - לרפא את החיים

שקוף - לרפא את החיים מרכז שקוף - מפעיל בית ספר לתמיכה, סדנאות, ימי עיון, אתר א?

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" - קשה להשתנות לבד. בכדי לייצר סביבה תומכת ומגדלת, הקמנו במרכז שקוף, בית ספר לתמיכה, סדנאות, אתר אינטרנט, ימי עיון, הופעות מוסיקליות והוצאה לאור, שתכליתם – להעניק הדרכה לכל מי שמבקש לרפא את חייו:

סדנאות
לסדנת “שקוף” מגיעים אנשים ונשים מכל קצוות הקשת הישראלית, שמרגישים קושי, מצוקה אבל מלאים ברצון וחולמים על שינוי וריפוי. הסדנה מורכבת משלש מעגלים פגישה של כל הקבוצה

במעגל הגדול, פגישה קבוצתית במעגל קטן (6 משתתפים) ופגישה אישית עם תומך.


בית ספר לתמיכה
מזה שמונה שנים קיים בית ספר לתמיכה המצמיח דור חדש של תומכים ותומכות העוזרים לאלפי יהודים על בסיס קבוע ויומיומי. התומכים בעצמם עוברים תהליך נפשי, ומכח עבודתם האישית הם זוכים לסייע לאחרים.


מוזיקה
אחרי הדיסק הראשון “הכל ברצון” שנמכר והופץ באלפי עותקים, יצא בחודשים האחרונים הדיסק השני “כאן טוב”, השירים הם עוד דרך להנגיש לכל יהודי את הנלמד בשקוף.


אתר אינטרנט
אתר “שקוף” מנגיש לכלל הציבור את החומרים הנלמדים: שיעורים, מאמרים, שיחות חברים, הדרכה ומענה לשאלות, ומאפשר בכך לאלפי אנשים, ללמוד את שפת הלב ולתרגל את העקרונות.

בישראל ישנם כמליון איש שחיים עם יתר לחץ דם, וכחצי מליון אנשים שמאובחנים עם סוכרת. השכיחות של המחלות הללו גבוהה עוד יותר,...
07/01/2022

בישראל ישנם כמליון איש שחיים עם יתר לחץ דם, וכחצי מליון אנשים שמאובחנים עם סוכרת. השכיחות של המחלות הללו גבוהה עוד יותר, והנתונים הללו הם הנתונים שכוללים את האנשים המאובחנים בלבד. שתי המחלות הללו עשויות להופיע יחד אצל אותו אדם, והשילוב שלהן מגביר את הסיכון להתפתחות מצבים רפואיים מסכני חיים כדוגמת התקף לב, שבץ מוחי ואי ספיקת כליות. בשתי המחלות ישנה חשיבות גדולה לאבחון מקדים, ערנות לגורמי הסיכון, הקפדה על אורח חיים בריא וטיפול מונע או טיפול שמעכב הידרדרות בריאותית.

https://bit.ly/3q0KPd4

המלחין מאיר מרטין וידרקר מכניס אתכם לאווירת ראש חודש ומגיש את הרצועה השלישית מתוך אלבומו החמישי בסדרת אלבומי 'שבת המלכה'...
01/01/2022

המלחין מאיר מרטין וידרקר מכניס אתכם לאווירת ראש חודש ומגיש את הרצועה השלישית מתוך אלבומו החמישי בסדרת אלבומי 'שבת המלכה', כשהפעם הוא מארח את החזן חיים גנץ בביצוע חגיגי, מרגש וסוחף במיוחד.

הביצוע המיוחד הזה בביצועו של החזן חיים גנץ הידוע ככוכב עולה בשמי עולם החזנות את ההרמוניה הווקאלית המשובחת משלימה מקהלת 'ידידים העולמית' בניצוחו של יעקב רוטבלט.

עיבוד ותזמור: מנחם בריסטובסקי | פסנתר וקלידים: מנחם בריסטובסקי | תופים: אבי אבידני | גיטרה: אבי סינגולדה | גיטרה בס: אריה ברקוביץ | סקסופון וחליל צד: דור אסרף | חצוצרות: עדי מאירי ואודי צ'ונסטקובסקי | טרומבון: שי דגן | מקהלות: 'ידידים העולמית' בניצוח יעקב רוטבלט | מיקס ומאסטרינג: אבי ז'אנו וstudio 1 | דיגיטל ויח"צ: פרסום בחזית | השיר הוקלט באולפני הניגון, Voice studio ומנחם בריסטובסקי | הפקת וידיאו: פרסום בחזית | תסריט: רותי לוי, צילום ועריכת וידאו: יוכי שמעון

המלחין מאיר מרטין וידרקר מכניס אתכם לאווירת ראש חודש ומגיש את הרצועה השלישית מתוך אלבומו החמישי בסדרת אלבומי 'שבת המלכה', כשהפעם הוא מארח את החזן חיים גנץ

השבוע קיבלתי כמה מיילים משקוף, חיכיתי לעוד עדכון מערן ומגידי אך לפתע קלטתי שזה לא מייל משקוף אלא ממישהו שפתח תיבת מייל ת...
22/01/2020

השבוע קיבלתי כמה מיילים משקוף, חיכיתי לעוד עדכון מערן ומגידי אך לפתע קלטתי שזה לא מייל משקוף אלא ממישהו שפתח תיבת מייל תחת אותו שם ופשוט התחיל לשפוך לשון הרע בלי חשבון . אבל כמו שלמדתי בשקוף מיד בדקתי מה אני מרגיש. מצד אחד הבטן שלי קראה לנקמה, אין בעיה לגלות מי זה ופשוט לקחת אותו לבית הדין של התקשורת שם יודעים להיות גם השופטים וגם התליינים. מצד שני הרי חזרנו בתשובה, אנחנו עובדי השם עם שמירת ברית ברורה עם התורה עם השם יתברך ועם משפחותינו. ואז אחרי כאב הבטן צחקתי . הרי אני יודע שמי שכותב את המיילים האלה זו לא תנועת מתוסכלי שקוף, או מאוכזבי גידי. אלא סתם אחד שלשם שלו נדבק בטעות הכינוי רב..

השבוע קיבלתי כמה מיילים משקוף, חיכיתי לעוד עדכון מערן ומגידי אך לפתע קלטתי שזה לא מייל משקוף אלא ממישהו שפתח תיבת מייל תחת אותו שם ופשוט התחיל

19/01/2020

עמדנו שם, בשתיים בלילה ברחבה של “חאן מרחב עם”, אחרי יום גדוש בסדנאות, עבודה בקבוצות, שיתופים וכו’ – קבוצת אברכים חסידיים, אנ”ש דאנ”ש, וניסינו להסביר לו, לחסידישער-יונגערמאן שנחת לפה מאחת הערים החרדיות המובהקות וזוהי טבילת האש הראשונה שלו עם “שקוף”, מה מביא אברך ליטאי מעונב ומסודר, בן למשפחה מיוחסת, בוגר הישיבה הנחשבת, לצעוק: ‘די, נמאס לי! נמאס לי מהפוזה המדוגמת! רוצה להיות בן אדם פשוט, שלא מסתובב בביהמ”ד כמו איזה טווס! אני מחפש חבר, שיאהב אותי באמת!’
ומה מביא אברך חסידי עם הפאות הארוכות והתלבושת החסידית המושלמת, להגיד בפה מלא: ‘אני צריך אהבה, אני מחפש אהבה, אני זקוק לקשר אמיתי’.

והוא שואל אותנו: “תגידו, אתם בסדר? מה עובר עליכם?! ניחא, אני מבין איזה פריק עם סנדלים תנכיות וכיפה צבעונית שמכסה ראש וחצי, שיגיד שצריך אהבה. אבל אתם?! אנחנו?! מה קורה לכם? נפלתם על הראש? מה חסר לכם בחיים???”

והוא פורש בפנינו את משנתו על החיים: “עזבו אותי מכל הפוצי-מוצי הזה ומהלטיפות האלו על הלחי.
אני נשאר תכליתי, עניני וקר (כמו גַאלֶע), לא מרגיש כלום, ממשיך לתפקד ולתקתק את חיי, כמו שאבותי ואבות אבותי עשו כל החיים. מה רע בזה?! אני משתדל למלא את תפקידי בבית, להביא פרנסה, לקיים תרי”ג מצוות, אבל בשביל מה כל השטויות הרגשיות האלו?! אברכים מבוגרים, מחפשים מישהו שיאהב אותם?! שיכיל אותם?! שיתן להם לב?! מה הולך פה?! לא ראינו את זה בלודז’ או בוורשא, גם לא בבריסק או בוילנא”.

ואנחנו מנסים להסביר לו, שבעצם זה הצורך הטבעי הראשוני של כל אדם, רק שעם השנים והאכזבות והתגובות הסביבתיות שספג הוא למד להתכחש לזה או לפחות להסתיר את זה, שהוא, כן, הוא רוצה ‘תשומי’. ואולי בעצם היכולת להצהיר ‘אני חלש וזקוק לעזרה, אני רוצה אהבה, אני צריך אהבה’ – היא התגלמות האמת והענווה?

למחרת בצהרים, התחלנו להתקפל ולהתארגן לקראת נסיעה הביתה. פחות מ-48 שעות שאנחנו ביחד וקשה כל כך להיפרד.
כולם מתחבקים עם כולם; איש העסקים המכופתר עם המתנחל המרושל, האשכנזי הקר עם המרוקאי החם, החסיד ופיאותיו הארוכות עם החילוני המקורח, הליטאי בפראק עם הברסלבער הדלוק. הכל כל כך מעורבב, מאוחד, משותף. דיבוק חברים אמיתי בלי שום מחיצות. “מרחב עם” כפשוטו: לתת מרחב לכל העם, עד שאפילו המחשבה הזאת על מגזרים נראית לא רלוונטית. “ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד”.

ובנסיעה חזור אני שואל את עצמי: מה היה כאן במדבר? איך זה יתכן? איך כל זה קרה?

ואז אני שם לב: וואו! בכל הזמן הזה שאנחנו ביחד – על מה דיברנו?
לא על המחלוקת בין זה לההוא בשטיבל, לא על הפאטשקוויל שפוזר אתמול בלילה ברחוב, לא על הגבאי החדש שהונחת בחצר פלונית, לא על פרשיה חדשה שנחשפה; לא על שום סקופים רכלניים שיכולים למלא שיחות שלמות. פשוט דיברנו שיח חברים מדבק, שתפנו אחד את השני במחשבות, ברגשות, בקבלות ובתובנות שקיבלנו בסדנת “שקוף במדבר”.

אחד זיהה, שכשהוא בא הביתה הוא מביא איתו אווירה של מתח, וקיבל ע”ע לא להעיר שום הערה וביקורת עד ר”ה [עם אופציה להארכה]… השני זיהה את הקשר בין החובות האדירים, שהוא מגלגל כל חודש, לזה שהוא לא מנהיג את הבית, אלא כל הזמן נגרר… שלישי, בכלל הגיע כי אוהב טבע והתלהב על ה”מדבר”, ובעצם הוא תכנן לחרוש את האזור עם הג’יפ, פתאום נפתח לו הלב, הוא לא יודע להסביר מה ואיך, דברים שעד עכשיו היתה לו התנגדות אליהם, התיישבו לו על הלב… רביעי, יש לו התמכרות לאוכל, והוא קיבל ע”ע להוריד קילו כל שבוע עד ר”ה…

ואני פונה להקב”ה בלב מלא תודה:
‘תודה, רבונו של עולם, על שהכרת לי את “שקוף”! קבלת התורה שלי השנה אחרת ממה שקיבלתי כל השנים. חג השבועות הזה לא היה רק ה”חציו להשם”, התפילות הארוכות ותיקון ליל שבועות, ובטח לא רק ה”חציו לכם”, הבלינצ’ס, הקסטה ועוגות הגבינה עם הפירורים שהייתי מאביס את עצמי כל שנה עד כדי הקאה, גם לא רק הטבילה במקווה בקדרותא דצפרא, ואפילו לא רק תענית הדיבור מכניסת יו”ט עד אחרי קדושת “כתר”. זה היה משהו אחר, פשוט יותר, משהו שמתגלגל לי בין הרגליים ועד היום לא טרחתי להרימו – זה לא להעיר הערה בבית מתוך כעס, זה חמש דקות של לשבת עם הבן שלי, לחבק אותו ולשמוע מה יש לו לספר ואיך עבר עליו היום, זה חצי שעה של שיחה אמיתית עם אשתי בהקשבה מלאה ובשיתוף כנה בלי הפרעות ובלי פלאפונים, פשוט לשבת איתה ולתת לה לב…’

ובזכות כל זה אני בטוח שהשם יתברך יתן לנו את התורה כמו שצדיקים היו אומרים עם שני השושבינים שלה: אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד.

14/01/2020

במשך התקופה בה חקרתי את עניין שקוף לעומק הן מבחוץ והן מבפנים אני מרגיש צורך לומר באופן חד משמעי כי שקוף, כארגון, עושה עבודת קודש שאין לה מתחרים.

בפרטות, עיקר תורת עבודת שקוף והתוצאה החשובה ביותר של ההשתתפות בסדנאותיה היא חזרה בתשובה, פשוטו כמשמעו, של דתיים וחרדים נפגעי התקופה באופן שאין דומה לו בשום מקום או דרך הידועים לי – מלבד תועלות רבות אחרות בענייני שלום בית, גידול הבנים, מנוחת הנפש וכו'.

למען הסר ספק, שקוף עומדת תחת השגחה רבנית מטעם הגאון הרב אייכנשטיין שליט"א. כ"ק האדמו"ר מאמשינוב שליט"א התיר לשקוף לפרסם שהוא עצמו שולח לשם אנשים והרבנים הגאונים הצדיקים הרב משה קרמר שליט"א והרב שמעון טייכנר שליט"א שניהם הסכימו בכתב ובריש גלי על המקום.

באופן אישי, השתתפתי בסדנאות של שקוף הן כנתמך והן בבית ספר לתומכים ובעקבות זאת שהשתנו אצלי לטובה באופן דרסטי כמה וכמה עניינים הידועים לי שלא הצלחתי להתמודד אתם בדרכים אחרות במשך קרוב ל-40 שנה - ולמרות שאני מקורב לרבנים קדושים וצדיקים אמיתיים שהדריכו ועדיין מדריכים אותי אותי בכל צעד ושעל וידי לא משה מתוך ידם במשך כל השנים!

שמעתי דעות והשגות על שקוף ממקורות שונים. רובם דוברים על מקום עתק בגאווה ובוז מבלי שרגלם דרכה במקום כלל ואינם יודעים עליו דבר וחצי דבר והמה חכמים בעיניהם. עליהם אין מה לדבר בכלל. הם בכלל הולכי רכיל ומוציאי שם רע על כל המשתמע מכך, השם ירחם.

אבל בין אם מדובר בכאלה שלא יודעים בכלל מה זה שקוף, ובין אם אלה הם כאלה שחוו את שקוף בעצמם והתאכזבו מאיזו סיבה שלא תהיה, לשניהם אומר קבל עם ועדה:

כל מי שגורם בכל דרך, בדיבור או ברמז, שמישהו שצריך את מה שיש לשקוף לתת ומונע אותו על ידי זה מללכת לשם עתיד לתת את הדין על כך. והמשכיל בעת ההיא ידום.



אהרון פנחס גרונדמן

בית שמש

08/01/2020
08/01/2020

הוא מוכשר הרבה יותר מאחים שלו, חברתית הוא מסתדר מצוין, יש לו חברים והוא מוביל ומשפיע. בבית ההורים אוהבים אותו יותר ומתייחסים אליו בהתאם. יש לו כישרונות בשפע, פלוס סיעתא דשמיא והולך לו טוב בחיים.

אלא מה? לידו יש איזה אח שהוא בדיוק ההפך. ההורים לא אוהבים אותו, הכישרונות שלו לא מי יודע מה, והוא סוג של כישלון.

לאט לאט ”האח המושלם” מתחיל להרגיש תחושה מוזרה, ‘איך יכול להיות שאני מוכשר כל כך ולידי יש אחד עקום כל כך? מה קורה כאן? איפה השוויון והצדק?’

הוא חושב, במחשבה של ילד, שהכול חייב להיות שווה בשווה, ושוכח שכל אחד מקבל את מה שמגיע לו ואת התיקון המדויק שלו.

הוא מרגיש לא נח, ואז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש שהוא לא בסדר, שהוא אשם! כי תכלס הוא נהנה מזה והוא אפילו מנסה להרשים הלאה ועושה מאמצים שימשיכו לאהוב אותו. ואז, מאחר שהוא מרגיש פושע גדול, הוא מגיע למסקנה: ‘כנראה אני ילד רע’. ולא סתם רע: ‘אני רע, ואף אחד לא יודע כמה אני רע!’

למה יש אנשים שהולכים כל הזמן עם רגשות אשמה? שנמצאים בחוויה תמידית שהם לא בסדר? – מכאן זה התחיל, הרבה פעמים זה מתפתח דווקא לאנשים שבילדותם היו מוצלחים יותר מהסביבה.

כל זה קורה באופן לא מודע.

ומה קורה לילד הזה, אחרי שהוא משתכנע שהוא כזה רשע ורע?

הוא מתחיל להעניש את עצמו.

כאשר ילד משוכנע שהוא לא בסדר – אם הוא מקבל עונש מההורים או מגורם אחר בעל סמכות הוא מרגיש הקלה גדולה, ברוך השם נפתרה הבעיה, אבל אם הוא יודע שהוא רשע גדול ובכל זאת אף אחד לא מעניש אותו, מה הוא יעשה? ייתן לעצמו עונש!!

הנפש – צריכה איזון. ואם היא חטאה או נמצאת בחוויה של חטא – היא מחפשת עונש כדי להירגע.

כמובן שזה אינו הפתרון המומלץ. הפתרון המומלץ של התורה הוא לעשות תשובה, להגיד במה אני לא בסדר, לבקש על זה רחמים מהשם יתברך ולהאמין שהשם סלח. ואם לא חטאתי וזו רק תחושה של לא בסדר, אני רק צריך לבקש מהשם יתברך שירחם עלי.

אבל הילד שלנו לא יודע מזה, ולכן הוא מעניש את עצמו.

איך?

למשל, פתאום הוא מפתח בעיה חריפה של השמנה, ואף אחד לא מבין למה, אבל ההסבר פשוט – לרשע אסור ליהנות מהחיים, והוא חייב להקדיש פינה או פינות מחייו לכישלון חרוץ.

פעמים, שהוא מתחיל לרַצות, לעשות הרבה פעולות שהוא לא רוצה, העיקר שיהיו מרוצים ממנו. פעמים שהוא עושה בדיוק ההפך, נהיה “רע” וגורם שיכעסו עליו בדווקא. ופעמים שהוא יכול להסתבך עם אנשים שמתעללים בו ומתנהגים אליו לא בכבוד…

יש אפשרויות רבות ומגוונות להענשה עצמית, אבל הצד השווה של כולן הוא הצורך הקבוע לדאוג שיהיה לי רע!!! ואם אדאג שיהיה לי רע – השם לא יעניש אותי.

פעמים רבות אחד כזה – משום מה אשתו מתנהגת אליו בזלזול בוטה, והוא מרגיש שהוא לא יכול איתה יותר, אבל מצד שני זה בדיוק מה שהוא מחפש, כי בגלל שהוא רע הוא זקוק למישהו או למשהו בחייו שיהיה לא טוב.

לכן, כל אחד שרוצה לפענח את הנקודה שלו – צריך להתחיל בהבנה פשוטה: ‘מה שיש לי בחיים – זה לא בעלי שבגללו אני מרגישה סמרטוט, זה לא הבוס שאשם שאין לי כסף, זה לא הילדים שבגללם אין לי סבלנות, זה לא הכסף שחסר לי כדי להיות שמח, זו לא הגנטיקה שבגללה אני מכוער, זה לא השכן שעשה לי רע!!! מצב החיים שלי כרגע, זה מהשם יתברך! ואיך שבן הזוג/ השכן/ הילדים/ הסביבה/ מתנהגים אלי, זה מדויק לתפיסה שלי את עצמי. אני צריך לקחת אחריות על החוויה שלי. זה הכאב הגדול שאני הולך איתו מאז שאני קטן. מהרגע שהבנתי שאני יותר מוכשר ממישהו שלידי, התחלתי להעניש את עצמי. אלה רגשות האשם שבגללם אני לא מתקדם הלאה. הכל מבפנים’.

כאן המפתח שממנו הכול מתחיל – כשאתה לוקח אחריות על הסיפור, מבין שכל מה שקורה לך זה מהשם יתברך והולך לצעוק, להתפלל ולבקש על הגאולה הפנימית שלך.

לצעוק על החוויה הקשה שאני צריך לרדוף את עצמי, כי לא באמת מגיע לי להרגיש טוב.

להתפלל על התפיסה של הילד שלי שהולך כל הזמן בתחושה שהוא אשם ולא בסדר.

ולבקש מחילה מעצמך על חיים שלמים שהלכת מיוסר.

למחול ולסלוח לעצמך על רגשות האשם, על הכאב, על התחושה של הלא בסדר. ולדעת שזאת החרפה שלי ששוברת את ליבי, והתיקון לזה שאקשר את ליבי לנקודה השייכת לליבי.

08/01/2020

בשארית כוחות מזדחל / אמוץ שפירא

אט אט חודרת החשכה

מסביב כבר אופל ואפילה

מעטה קודר, עוטף דוקר

מלמטה ומלמעלה

כמו גלגל הוא שוב חוזר

ושוב השחור שורף מבפנים בוער

בשארית כוחות מזדחל

אל מתחת השמיכה משתחל

סוגר את כל הפינות

בלי כאבים, בלי קולות

כי רק כך רוצה להיות

מעטה השכבות מחמם

מלטף, לא מאיים

אין שאון וגם לא שעון

לא סמארטפון

וגם לא מאבק על הון

אין צורך להיות ראשון

כך אני בעולם של דמיון

*

אבל

אולי דווקא בחוץ הוא הדמיון

הקדרות ששם היא רק התמודדות

הרעשים הם בכלל קולות מכוונים

החושך הוא אור

והשקיעה היא הרגע שלפני הזריחה

אט אט חודרת המחשבה

אולי באמת זו רק חוויה

ובחוץ המציאות טובה

אולי זו הרגשה שלי שבאחריותי

ויכולה להיות מציאות חדשה

של ראייה נכונה

שתשנה את כל עולמי.

31/12/2019

בוקר. קר וחשוך. ביפ ביפ, ביפ ביפ, עוד עשרים שניות לסבול את הצפצוף

מקסימום אתפלל יותר מאוחר, עולה במחשבתי הצעה הגיונית. אחרי דקה נוספת של מאבק אני מחליט לקום, לא לוותר לעצמי, הרי כבר למדתי שאחר כך הולך לי כל היום הפוך; זה לא שווה את זה…

מאז שאני זוכר את עצמי חלמתי להיות גיבור, להשפיע על מליונים, להיות מפורסם, לא עוד אחד שיחיה וימות בלי שהזיז משהו בעולם…

ככל שהתקדמו השנים, והמציאות בשטח הלכה והתרחקה מחלומותי הגדולים, הפכתי להיות מציאותי-בעל-כורחי. מה לעשות?!

נחמתי את עצמי, כרגע זה עדיין לא קורה, אולי בעתיד יפתח בפנַי איזה אופק חדש אבל כרגע במציאות היום יומית הקטנה והאפורה, מה כבר יכול לרגש אותי, בכל מקרה בהשוואה לחלומות הילדות הכבירים שלי?!

אולם ככל שרף השאיפות ירד ומצאתי עצמי מסתפק בפרנסה הוגנת, בית ומשפחה, הלכה רמת התסכול הפנימית ורק עלתה, ואיתה כאב. הרבה כאב.

והכאב הזה הוביל לחיפוש.

לאט לאט התחלתי להבין, שהגיבור שחלמתי להיות – נמצא אצלי תמיד בעתיד; הוא אף פעם לא נוכח ביום יום שלי!

התחלתי לזהות, שההווה שלי מלא בהַתְרצות שאני מתרץ לעצמי: “אילו רק לא הייתי עובר ילדות איומה כמו שלי, ודאי שהייתי מצליח”, “אילו רק הייתי משיג שותפים נאמנים לפרוייקט, הייתי מרים אותו תוך זמן קצר”… וכו’ וכו’.

התחלתי לקלוט שגם שאיפה, וערכית ונעלה ככל שתהיה, יכולה להוות עבורי בריחה. ומה שעשיתי היה בריחה – ברחתי לעבר, ברחתי לעתיד.

אבל לא נתתי לעצמי להיות בנוכחות פעילה, בהווה.

כי האמת היא, שהגיבור שתמיד חלמתי להיות נמצא כאן ועכשיו בכל רגע ורגע בחיים שלי!

לתת את כל הלב למי שמולי גם כשממש לא בא לי, ולא לאכול עוד ביס מהעוגה גם כשממש אבל ממש-ממש בא לי – זה סוג של גבורה; להבין שהיום יום שלי מורכב ממאות ואולי מאלפי רגעים קטנים שבהם אני יכול ואמוּר לגבור על הפחדים שלי, הכעסים, ההתנגדויות, השקרים, ושאר הקרבות שלי, שממתינים לי…

כן. זה הרבה פחות מרגש ונוצץ ממה שחלמתי; אין קהל ואין מחיאות כפיים, אבל מתברר לי שוב ושוב שזו הדרך האמיתית היחידה להגשים את החלום שלי על גיבור.

מיום ליום אני מתאמן בלהַתְמִיר את העבר והעתיד – בהווה; את הפרויקטים חובקי עולם – במעשי גבורה קטנטנים של חיים בתוך גבול הקדושה בכל רגע נתון; ואת זרי התהילה והאישורים האנושיים – באהבה ובקורת רוח מאבא שבשמים…

עכשיו לקראת חצות לילה.

אני סורק את היום שבתוכו עברתי, ורגע לפני שנעצמות העינים כבר מגייס רצון חדש, כי בעוד רגע קט כבר יהיה שוב 05:38, ושם אצטרך בפעם המליון לגרש קורי שינה וחלומות פז ולבנות עוד קומה בחלום הגדול שלי על הגיבור האמיתי שאני רוצה להיות. לא הגיבור שרציתי; לא הגיבור שארצה. הגיבור שהנני, כאן ועכשיו.

24/12/2019

המשפט הראשון של שלוימי הפתיע את התומך שלו. “ה’שקיעה’ ברבע לחמש”, אמר שלוימי בתחילת הפגישה, “ואני חייב לחזור הביתה להדלקת נרות.”

זה היה בערב נר ראשון של חנוכה, לפני שנה בדיוק. זו היתה השעה הקבועה של המפגש השבועי שלהם, אבל הפעם שלוימי ביקש להקדים מעט וזה הפליא מעט את התומך שלא הכיר אותו כמדקדק גדול במצוות.

“חייב – או רוצה?” שאל התומך בשמץ חיוך.

שלוימי הרהר רגע קצרצר. “ממש לא רוצה”, השיב, “אבל חייב.” ההסבר הגיע מיד: חתנו הצעיר ובתו מתארחים בביתו לאחר שהבת ילדה את נכדו הראשון, ופשוט לא נעים לו מהחתן. הוא חייב להגיע הביתה בזמן ולעשות את כל הטקס, החל מה”לשם ייחוד” עבור דרך שירת “מעוז צור” ו”יוונים” ועד למשחק בסביבון וחלוקת דמי חנוכה. דווקא עם הסופגניות והלביבות לא היתה לשלוימי בעיה, כפי שניתן היה להתרשם ממידותיו הנדיבות…

“ומה היית עושה אם החתן לא היה אצלכם?” שאל התומך.

“מה שהייתי עושה כל שנה,” השיב שלוימי. “חוזר הביתה מאוחר, אחרי שכבר כלתה רגל מהשוק…”

“חוזר מאוחר – זאת אומרת אחרי שהילדים הלכו לישון?” בירר התומך בעדינות.

“ועדיף שגם האישה,” השיב שלוימי בכנות כאובה שאפיינה אותו כבר מהמפגש הראשון.

“ואז מדליק נרות?”

“מדליק נרות,” הודה שלוימי, “וגם את המחשב…”

שלוימי היה קבלן בניין ביצוע בתחום הבנייה והיו לו את כל סממני ההצלחה: בית יפה, ג’יפ ארבע על ארבע, חופשות בחו”ל וחתונה מפוארת לבת שנישאה לפני קצת יותר משנה. אבל מבחינה רוחנית, נפשית ורגשית הוא לא היה הצלחה כל כך גדולה. שלום הבית והיחסים עם הילדים היו בהתאם, מה שהוביל אותו חודשיים לפני כן אל התומך בניסיון אחרון למצוא מזור לפצעיו.

“להגיד את האמת? קשה לי מעט עם חנוכה,” אמר שלוימי לאחר שתיקה מהורהרת. “איך כתוב ב’על הניסים’? ‘גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים’? היום המצב הפוך. אנחנו חלשים ביד גיבורים, מעטים ביד רבים ו…אני לא יכול להגיד טהורים, אבל בטח שביד טמאים.”

בלי משים החווה שלוימי בידו על הסמארטפון שבכיס חולצתו. “תגיד לי אתה,” המשיך, “איך אפשר היום לשמור עיניים, ללמוד ולהתפלל כמו שצריך, להתגבר על כל הניסיונות? אני מרגיש לא מתייוון, אלא יווני לכל דבר. איך אפשר להיות יהודי בדור הזה? פעם עוד הייתי מתגעגע לתקופת הישיבה. היינו בחורים צדיקים וטהורים שמוגנים בין כתלי בית המדרש. אבל מי שחי בחוץ? בעולם הגדול? אין מצב. פשוט אין מצב…”

התומך פשוט שתק. מה אפשר להגיד מול כאב כזה של יהודי. חזרתו של שלוימי לתקופת בחרותו הפתיעה אותו. קשה היה לזהות בשלוימי, הקבלן השקוע בעולם החומר, תרתי משמע, את בחור הישיבה המיוחד שהוא היה לפני יותר מעשרים שנה. הוא שקד על התורה ועל העבודה וסיים ש”ס עוד לפני חתונתו. הוא הסתופף בצלם של אדמו”רים ומשפיעים רוחניים והיה בקי בכל ספרי המוסר והחסידות.

“ואני הרי יודע מה זה חנוכה,” המשיך שלוימי בכאב. “אני יכול לתת לך עכשיו דרשה נלהבת וחוצבת להבות שכולה אמת לאמיתה: שבחנוכה החושך עצמו הופך לאור כמו שכתוב ‘לילה כיום יאיר’, ושהנר הקטן הוא השתקפות הנפש שלנו, כמו שכתוב ‘נר ה’ נשמת אדם’, ושגם את הנר הקדוש הזה אנחנו מדליקים דווקא ‘למטה מעשרה’, בתוך החושך הגדול והנורא, במקום שגם השכינה הקדושה אינה יורדת. אבל די. נמאס. ניסיתי כל כך הרבה פעמים – ושוב נפלתי. התחזקתי ושוב התחזקתי, אבל שום דבר לא מחזיק מעמד. כישלון אחרי כישלון. אכזבה אחרי אכזבה. כמה אפשר? כמה אפשר? אין טעם להתאמץ. זה כישלון ידוע מראש.”

“אז למעשה איבדת את הרצון?”

“האמת? בשביל מה לרצות, אם זה ממילא לא יצליח? עדיף לא לרצות. לפחות זה לא יכאב…”

“אז אתה פשוט פוחד מכישלונות?”

“שמע, אל תאבחן אותי. לא בא לי, נקודה. פשוט לא רוצה – ולא רוצה לרצות. אתה יודע מה מטבע הלשון שהכי מדבר אלי בחנוכה? ‘כָּבְתָה – אֵין זָקוּק לָה’. זה מה שאני. כבוי, ואף אחד לא זקוק לי. כלום כבר לא ייצא ממני.”

“אתה הרי יודע ספר,” אמר התומך, “אז אשאל אותך שאלה שתמיד הציקה לי. למה באמת אם הנר כבה לא חייבים להדליקו מחדש? הרי צריך כמה שיותר פרסומי ניסא.”

“נו, אתה בטח יודע,” השיב שלוימי בעייפות. “הגמרא אומרת ש’הדלקה עושה מצווה’. המצווה היא להדליק נר. הרגע שהדלקת, קיימת את המצווה.”

“אבל אם הנר כבה, שוב יש חושך, לא? איך יכול להיות שאני בחושך ובכל זאת קיימתי מצווה?”

“זו ההלכה. אנחנו מברכים ‘וציוונו להדליק’. לא ‘וציוונו להאיר’…”

התומך חייך מלוא פיו: “אוי, שלוימי, שלוימי. אתה יודע מה הבעיה שלך?” שאל.

“מה?”

“שאתה קבלן ביצוע.”

” מה הבעיה?”

“הבעיה שאתה לא מבין שה’ לפעמים אומר לנו: לא רוצה כרגע ביצוע. רק רצון.”

“רצון?” הזדעק שלוימי. “מה שווה רצון בלי ביצוע? כל החיים רציתי ורציתי, ואף פעם לא הצלחתי להוציא את הרצון מן הכוח אל הפועל. אם אני רוצה לבנות בניין אבל בסוף לא בניתי אותו – לא עשיתי כלום, לא?”

“אולי בעולם החומר זה כך, אבל בעולם הרוח ממש לא,” השיב התומך, “וזה בדיוק מה שנר חנוכה מלמד אותנו: אתה תדליק. תדליק את הנר. ואם הוא ייכבה? לא נורא. אפילו אם אתה יודע מראש שאין ערובה לנר שיידלק לאורך זמן, כי בכל זאת אולי הוא עלול להיכבות, אומרים לך: תדליק.”

“אבל הנר כבוי. אין אש. חושך מסביב.”

“ממש לא! מה שכבה זו רק האש שהייתה תלויה בפתילה ובשמן. זה הרובד החיצוני של האור. אבל בחג החנוכה מתגלה בהדלקת הנר אור פנימי יותר שהוא ‘אור הגנוז’, כפי שמובא בספר ‘הרוקח’ ובעוד ספרים. זהו אור ששום הסתרה לא יכולה להסתיר אותו. זהו אור שמאיר כל דבר מוסתר וגנוז, והוא לא זקוק לפתילה או לשמן.”

“מה זה אומר לגבי?”

“זה אומר שהרצון שלך בעצמו, גם אם כרגע עוד לא הולך לביצוע, הוא העיקר. כי רצון חזק, מתוך וודאות גמורה שאני רוצה לחיות כמו יהודי, מתוך הבנה שזה מרכז חיי וכל השאר טפל – הוא העיקר. אתה יכול להשאיר את הרצון הזה דולק, גם אם בפועל עוד לא זכית להגיע לביצוע. הרצון הפנימי הוא האור הגנוז, וגם אם האש הפיזית כבתה, גם אם בפועל עוד לא הגעת ליעד, אינך נבהל ואינך מתייאש. הניצוץ הפנימי נשאר. כבר הדלקת את האור הגנוז שלך באמצעות הרצון. הנס הזה יורד בכל שנה מחדש, לגלות לנו שעם רצון חזק ניתן להדליק את האור גם במקומות החשוכים שבנפש. עם רצון חזק אפשר לנצח גם מה שנראה כרגע חזק מאיתנו.

שנה חלפה. שנה שבה שלוימי השתנה לחלוטין. הוא החליט לרצות גם אם אין לזה סיכוי. גם אם אין שום היתכנות לביצוע. גם אם בפועל הוא עוד רחוק מאוד מהרצונות שלו. השנה הוא מגיע להדלקת נרות בדיוק בזמן לא בגלל החתן אלא בגללו. הרי זה ממילא הזמן שהוא נמצא כל יום בבית כדי לעזור לאשתו ולהיות עם הילדים, לפני שהוא הולך לשיעור הקבוע שהוא החל למסור בבית הכנסת השכונתי.

“רק השנה הבנתי לעומק את דברי הזוהר ששמעתי לפני שלושים שנה מהמשגיח שלי בישיבה,” אמר שלוימי לשומעי השיעור לאחר שהעז לראשונה לספר להם את סיפורו האישי. “הזוהר אומר בפרשת תרומה ‘ולית רעותא טבא דאיתאביד’. כלומר: אין רצון שנכבה והולך לאיבוד. כל רצון שנדלק, חי ומאיר לעולם, ובכוחו להשיב אותנו למוטב.”

Address

Mevo Horon
99765

Opening Hours

Monday 10:00 - 17:00
Tuesday 10:00 - 17:00
Wednesday 10:00 - 17:00
Thursday 10:00 - 17:00
Sunday 10:00 - 17:00

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when שקוף - לרפא את החיים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The University

Send a message to שקוף - לרפא את החיים:

Share