18/08/2019
יום כיפור פרטי באותו יום כיפור פרטי, הרחק מעיר, בחיק הטבע, הגעתי למסקנה שכל חיי לא חייתי את החיים שלי, אלא של אנשים אחרים. באותה שעה התעוררה בי תשוקה עצומה לחזור אל עצמי. לחזור להיות אני עצמי. לבקש סליחה מעצמי ולהתפייס... -------------------------------------------------------------------------------- וזאת היא בעצם התגלית שלי לשיפור בריאות האדם. יום אחד התעוררתי בבוקר ושאלתי את עצמי: "איזו מין אנרגיה אתה מעביר לעצמך, כאשר אתה ממלא את ריאותיך בזפת ממית? ואיזו מין אנרגיה אתה מעביר לעצמך, כאשר אתה ממלא את קיבתך בזבל ממית? ואיזו מין אנרגיה אתה מעביר לעצמך, כאשר אתה ממלא את כל גופך בזרם ביוכימי ממית? באותו יום החלטתי לעשות לעצמי יום כיפור פרטי. לא הלכתי לעבודה. יצאתי לטייל בחיק הטבע. ישבתי לי תחת עץ ועשיתי לי חשבון נפש. שאלתי את עצמי: 'מדוע אתה מעביר לעצמך אנרגיה ממיתה'? ואני עניתי: "מפני שאתה לא אוהב את עצמך!" 'ומדוע אתה לא אוהב את עצמך?' - המשכתי לשאול. 'מפני שאתה אינך עצמך!' - עניתי. ועוד שאלתי: "האל העניק לך חיים במתנה, מדוע אתה משחית את המתנה הזאת?" "מפני שאתה לא אוהב אותו!" - עניתי - מפני שאתה כועס עליו, בגלל שהוא ברא בעולמו גם מוות. הוא העניק לך במתנה מלאכי חיים, לעודד אותך ולומר לך: גדל! אך הוא גם העניק לך במתנה מלאכי מוות, לדכא אותך ולומר לך : חדל! והמלאכים--- לא מלאכים צחורי כנפיים, ולא מלאכים שחורי כנפיים, המרחפים אי שם המרחבי המסתורין. אלא, מלאכים פשוטים מאוד, מלאכים בדמות אבא, אמא, אח, אחות, אשה, ילד, חבר. אנשים קרובים ביותר ללבך, המזרימים אליך, לעתים קרובות כל כך, אנרגיה ממיתה. ומי אחראי לכל זה, אם לא האל שהעניק לך חיים? כשנולדת היית אתה עצמך. החיים פרצו ממך באופן ספונטני. אהבת את עצמך. אהבת את החיים. אהבת את כל הסובבים אותך. לאט לאט התגלה לך שרבים סביבך הם עניים באנרגיות חיים, והם ממלאים תפקיד של מלאכי מוות. הם לא יכולים לשאת את הספונטניות שלך, החיוניות הטבעית שלך הגבירה את החרדה שלהם, ואילצה אותם להתגונן מפניך. והם מצאו אלף דרכים לשדר אליך: חדל!!! והחושים שלך קלטו היטב היטב את השידורים הללו. והשידורים האלה קטלו אותך היטב היטב. ואתה התקפלת. ויחד איתם התקפלה גם האמונה שלך בעצמך, והאמונה שלך בסובבים אותך. התחלת לשנוא את עצמך, והחלטת שאם אין לך סיכוי להיות אתה עצמך, מוטב לך לא להיות בכלל. נכנעת למלאכי המוות. ברחת אל העישון, ואל הזלילה ואל העצבות, הכעס והדיכאון. מילאת את עצמך באנרגיה ארסית והרסנית, המייללת מתוכך במשך עשרות שנים, בצלילים צורמים וחורקים של כל גווני הכאבים: כאבי בטן, ראש, גב, גרון, אוזניים וכאבים נוספים בלי שם". אחר כך אמרתי לעצמי: 'רגע אחד! תנסה לענות בכנות: האם זה הוגן מצידך להטיל את האחריות למצבך על האל? נכון שהוא ברא בעולמו מוות, אבל הוא גם ברא לך כוח כזה לבחור בחיים. את החיים הוא נטע בתוכך. הוא צייד אותך במעיין שופע אנרגיות חיים, כאשר שלח אותך לעולם הזה. ואילו את המוות הניח האל מחוצה לך. המוות הוא יבוא מבחוץ. תמיד מבחוץ. ואם אתה בעצמך בחרת להיות היבואן הראשי, איזו זכות יש לך להאשים את האל? ואם אתה הרשית לאחרים לכסות את המעיין הנובע במעמקי אישיותך ברפש, איזו זכות יש לך להאשים את האל?' באותו יום כיפור פרטי, הרחק מעיר, בחיק הטבע, הגעתי למסקנה שכל חיי לא חייתי את החיים שלי, אלא של אנשים אחרים. באותה שעה התעוררה בי תשוקה עצומה לחזור אל עצמי. לחזור להיות אני עצמי. לבקש סליחה מעצמי ולהתפייס... (מתוך "האם יש סיכוי לאהבה", דוד בן יוסף)
