26/12/2018
אורית מקלר, המנחה של הקורס "קשב ללא הפרעה" מספרת:
רון (שם בדוי) הגיע אלי כשהיה בכיתה ד'. עיניים סקרניות, חיוך מבוייש ומבט מתוכו משתקף תהום של תסכול. הוא כבר היה מורגל בהשעיה מבית הספר. את חוסר האונים החליף באדישות מעושה ולעיתים נתן תחושה שהוא אפילו נהנה להישאר בבית ולא להצטרף לחבריו בכיתה.
נפגשנו.
לא שוחחנו על הקשיים, במקום זה- פשוט שיחקנו. שבוע אחר שבוע- ישבנו ושיחקנו. מתוך המשחק- יכולתי להבחין בקושי שלו בדחיית סיפוקים, קיבעון, מיון גירויים והתמודדות עם משברים. הסרבול, האדישות, ואי השקט התבטאו בתנועתיות, שעמום ומיצוי מהיר.
כשרון 'מציק' לילד היושב לידו, הוא אינו עושה זאת במטרה להרגיז אותו. הוא מחפש עניין, מחפש דרך לגרום לעצמו להירגע, על מנת שיוכל להקשיב למורה.
נשמע לכם מוזר? אכן, מוזרות הדרכים בהן אנו מנסים להניע עצמנו, להקשיב, להתרכז וללמוד ומה שעוד יותר 'מוזר'- זה נעשה באופן אוטומטי ואיננו מודעים לכך כלל וכלל.
כמובן שהתנהגותו של רון קוטלגה תחת הכותרת של 'הפרעת קשב' והוא אף נטל ריטלין. האם הריטלין איפשר לו להתגבר על הקשיים האובייקטיביים? האם הריטלין איפשר למוח שלו לסנן נכון את הגירויים מסביב ולבחור באיזה גירוי להתמקד? להתמודד עם משברים?
כמובן שלא. שק החוויות שלו התמלא בחוסר אונים, הצפה, בלבול ובסופו של דבר באדישות. הרמת ידיים מצידו.
באחת הפגישות, בעודנו משחקים, יצרתי מצב מתסכל עבורו. רון קפא. הוא התחבא מתחת לכורסא והשתתק. נעלם. הגוף שלו התאבן לגמרי. ראיתי מולי ילד מפוחד, מאויים שמרגיש מותקף ובטוח שאני רוצה 'לחסל' אותו. זו הייתה סיטואציה קשה. כאב לי. כאב מאוד לראות אותו הולך לאיבוד בתוך עצמו. ישבנו בחדר, כשהוא מתחת לכורסא, מכונס בתוך עצמו, גבו מופנה אלי. ואני, בשקט בשקט, לחשתי לו מילות חמלה, קבלה, הזכרתי לו שהכל בסדר. שהוא בטוח ומוגן. הסברתי במילים בודדות שהוא חווה תסכול.
למפגש הבא רון לא הגיע. הוא כעס עלי. שבוע אחר כך- הוא חזר. ראיתי בעיניים שלו משהו חדש, כאילו ניצתה בהן תקווה. הוא היה זקוק לזמן על מנת לאסוף עצמו, לאזור אומץ ולחזור אלי. ניצבנו בפני אתגר התסכול עוד כמה פעמים, התגובה הייתה דומה לפעם הראשונה. עד שיום אחד, במקום לברוח אל מתחת לכורסא, הוא ישב מולי ואמר- "אורית, אני מפחד. כואב לי בגוף. תעזרי לי". חיבקתי אותו באהבה רבה. הודיתי לו בהתרגשות על ההסכמה לאפשר לי להיות איתו בתוך הפחד.
נכנסנו לתוך התסכול שלו וגם יצאנו משם. הכבלים הותרו, רון איפשר לי להיכנס לעולמו.
רון למד להתיידד עם התסכול, שק החוויות שלו החל להתמלא בהצלחות. הפסימיות התחלפה באופטימיות והעיניים הסקרניות התמלאו שמחה. לרגעים נדמה ש'הפרעת הקשב' נעלמה לה. חיווטים חדשים נוצרו במערכת העצבית שלו, אפשרויות חדשות נפתחו. רון למד לדחות סיפוקים, למיין את הגירויים מסביב ולבחור. וזה אולי הדבר החשוב מכל- הכח חזר לידיים שלו, היכולת לנהל את חייו מתוך בחירה.
בחודש הקרוב, אפתח קורס נוסף בשיטת 'קשב ללא הפרעה'.
מזמינה אתכם- הורים לילדים, מבוגרים שהילד הזה מדבר מתוכם, מטפלים וכל מי שהנושא קרוב לליבו- לעשות קצת סדר בתוך הבלאגן ולתת תקווה למי שכבר התייאש.
למידע נוסף - https://healingmusicil.wixsite.com/website-3
