06/10/2026
לפני שנה בדיוק עמדנו כאן, ברחוב מוצל, תחת עצים מאובקים ממלחמה.
והנה שוב הגיע היום הזה, וזה כבר שלוש שנים.
בארי התחדשה מאז, החטופים חזרו כולם (מי בחיים, מי בארון),
הבתים המוכים והשרופים נהרסו,
שכונות חדשות נבנו, גנים, מרפאה, חדר אוכל,
סימני חיים מתחדשים בכל פינה,
מתכוננים לקראת החזרה הביתה.
רק הבית הזה, ביתם של משפחת אלון ומשפחת קיפניס מעיד בשתיקה על הזוועות שהתרחשו בבארי ובכל רחבי העוטף.
בימים האלה של תחילת אוקטובר, כשריח הסתיו ממלא את האויר אנחנו מרגישים את שכבות ההגנה שלנו הולכות ונמסות לאט
הגנות שבנינו במשך ימים, בדרכים מופלאות שרק הנפש יודעת
ועוד שיר ברדיו, ועוד תמונה, ועוד ראיון עם אם שכולה
ועצב מוכר ממלא את הבטן, הרעד הזה בגרון,
והנה נדמה לנו שאם רק נשחרר את הסכר
נקרוס ולא נוכל יותר לקום.
בימים כאלה, אנחנו עומדים יחד, מתחבקים
כדי שנוכל לרגע למצוא את האומץ לתת לזה לעלות
שנעז למצוא שם את הגעגוע שרק הלך והתחזק
שלוש שנים מאז ראינו אותם בפעם האחרונה
שנעז להתבונן שוב בכעס הזה, שאין לו סוף
כי איך יכול להיות שזה קרה?!?!
ולרגע קצר, נאפשר לעצמנו להרגיש
שמתחת לבנייה ולהתחדשות, יש לנו עדין בור ענק בלב.
שכבות ההגנה יחכו לנו חזקות וטובות גם מחר,
אבל היום, אולי נאפשר לעצמנו רגע לבכות.
