01/04/2026
״האם רק העם האיראני זקוק להצלה? או שמא גם אנחנו אלה הכלואים, לא רק בממ"ד, אלא גם בשבי המטאפורות של המנהיגים הישראלים והאמריקאים?
טור דעה שפרסם פרופ' יונתן מנדל , ראש המחלקה בעיתון הארץ, בו הוא משתף כמה תובנות הקשורות לתחום המחקר של "שפה וחברה" בהקשר של המלחמה הנוכחית ותוהה מה המילים והמטאפורות שבהן אנו משתמשים מגלים במציאות ומה הם מסתירים. להלן הכתבה :
https://www.haaretz.co.il/opinions/2026-03-26/ty-article-opinion/.premium/0000019d-29b3-d868-a1bd-7bf35ebf0000?gift=37387f3869d84813b9427af9eefc3036
האגדה על המלחמה הצודקת – גרסת טראמפ ונתניהו - יונתן מנדל
"מטאפורות יכולות להרוג". במילים אלו פתח ג'ורג' לייקוף, פרופ'
לבלשנות באוניברסיטת ברקלי, את הרצאתו בינואר .1991 הימים היו
ימי מלחמת המפרץ הראשונה (שכונתה אז "סופה במדבר"). לייקוף
היה כבר מוכר כאחד ההוגים המרכזיים בעולם בתחום הבלשנות
הקוגניטיבית, והרצאתו ניתנה כעשור אחרי שפרסם עם עמיתו מארק
ג'ונסון את הספר Metaphors We Live By – "המטאפורות שאנו
חיים לפיהן."
בבסיס מחקרם פורץ הדרך עמדה טענה רדיקלית לפיה המטאפורה,
הרבה יותר מכלי רטורי או קישוט, היא אלמנט היכול לעצב את
החשיבה של בני האדם וההבנה שלהם את העולם. הם טענו כי כוחן
של מטאפורות מבניות, או "מטאפורות־על", הוא ביכולתן להסביר
באופן פשוט וקליט עולם תוכן סבוך ומורכב. את הרצאתו, "מטאפורה
ומלחמה", ייחד לייקוף כאמור למלחמת המפרץ הראשונה.
הוא הראה איך בעבור הממשל של ג'ורג' בוש (האב) שימשה
המטאפורה כלי יעיל להכשרת המלחמה בדעת הקהל. לפי לייקוף, כדי
להצדיק את המלחמה ולהציגה כדחופה, וכדי לסכל אפשרות למציאת
פתרונות דיפלומטיים, נדרשה מטאפורת־על שתתכתב עם סיפור מוכר
כמו אגדת עם, והוא אף כינה אותה "האגדה על המלחמה הצודקת".
הוא הסביר שכדי שמטאפורת־העל תעבוד, עליה לכלול שלושה
מרכיבים: רשע, קורבן וגיבור, והוא זיהה את שלושתם ברטוריקה של
הממשל האמריקאי: עיראק וסדאם חוסיין בתפקיד הרשע, כוויית
)שנכבשה על ידי עיראק) בתפקיד הקורבן, וארה"ב בתפקיד הגיבור.
לייקוף לא טען שהשימוש במטאפורה הוא פסול, אולם הדגיש כי
בעניינים הנוגעים לפוליטיקה ולמדיניות חוץ יש להיות ערים
למניפולציות שנעשות באמצעות השפה. לכן עלינו לבחון היטב את
מטאפורות־העל המעצבות בעבורנו את המציאות בעניינים של חיים
ומוות, אינטרסים ומלחמות. ראשית, אמר, חפשו את המטאפורה
שנבחרה כדי לעצב את המציאות. שנית, נסו להבין מה היא מסתירה?
מה היא אינה מספרת? ושלישית, ִחשבו האם אין מטאפורות הרסניות
פחות? "למען מציאות חיינו", סיים לייקוף את הרצאתו, "עלינו לשים
לב למנגנונים של חשיבה מטאפורית שהמדינה עושה בהם שימוש
תדיר, מפני שכפי שאנו רואים, מטאפורות שמגובות בפצצות יכולות
להרוג".
אי אפשר שלא לשוב ולהרהר בהרצאתו של לייקוף, מלפני קרוב
לארבעה עשורים, עתה, כשאנו מעורבים בעוד מלחמה במפרץ;
מלחמה שפרצה כי "חיית הטרף הפצועה לא חדלה מניסיונותיה
להשתקם" (כדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו), והחלה בכך
ש"גדענו את ראש הנחש" (כדברי השר לביטחון לאומי, איתמר בן
גביר( ו"התזנו את ראש התמנון האיראני. פועלים לגדוע זרועותיו"
)כדברי שר הביטחון, ישראל כץ).
המלחמה הובנתה מיומה הראשון כמלחמת אין־ברירה שלא ניתן היה
למנוע אותה. גם דונלד טראמפ אמר: "אם אנחנו לא היינו תוקפים,
הם היו תוקפים אותנו ראשונים" (ובמקביל למו"מ הדיפלומטי שלח
לאזור כוחות צבא גדולים). מתקפת ה"אין־ברירה" הזו סחפה מאז את
האזור כולו למלחמה שאת תוצאותיה לא ניתן לצפות. היא כבר גרמה
לעשרות הרוגים, הרס וטראומה בישראל; כאלף אזרחים הרוגים
ופגיעה קשה בתשתיות באיראן; מתיחות בין איראן לשכנותיה
הערביות, שכוללת תקיפת שדות נפט וגז ומתקני התפלת מים, שיתוק
של מצר הורמוז וערעור חסר תקדים של היציבות באזור. המלחמה
גרמה לאחד המצבים הנפיצים בהיסטוריה של האזור, ולפי סוכנות
האנרגיה הבינלאומית, יצרה את "השיבוש הגדול בהיסטוריה של
אספקת הנפט העולמית".
מבחינת הרטוריקה הישראלית והאמריקאית, בהתאם לתיאוריה של
לייקוף, יש במלחמה הזו שלושה צדדים מובהקים — נבל (משטר
האייתוללות באיראן), קורבן (העם האיראני), וגיבור (ישראל וארה"ב).
הנבל זכה בעברית ואנגלית לתיאורים ציוריים רבים, בהם "ראש
הנחש", "ראש התמנון", "סרטן", "כת של מוות", "מוכי ירח", ובמקביל
הוא גם תואר כרשע שיהיה קל להשמיד, שכן הוא (זהירות, עוד
מטאפורה) רק "נמר מנייר".
הקורבן, שהוא העם האיראני, תואר כ"צאצאי כורש הגדול", כדברי
נתניהו, שכרך את האיראנים בחזון הציוני ואמר, "אם תרצו — איראן
חופשית אינה אגדה". טראמפ מצדו כרך את העם האיראני בחזון
האמריקאי הרפובליקאי, כשטבע את הסיסמה MIGA" עשו את איראן
גדולה שוב" על משקל MAGA "עשו את אמריקה גדולה שוב".
אפילו גילה גמליאל נדבקה בשחרור ופשטה באופן מטאפורי את
החיג'אב שלה ושל שרה נתניהו בסרטון AI שפרסמה כהזדהות עם
הנשים האיראניות.
גיבורי האגדה הם כמובן ישראלים ואמריקאים: בעברית הגיבורים
משולים לאריה ("עם כלביא" ביוני ,2025 ו"שאגת הארי" בפברואר
2026) ובאנגלית הם משולים לגיבורים הנתונים בהתקף זעם
("פטיש חצות" ביוני 2025 ו"זעם אדיר" בפברואר 2026).
אולם במלחמה עם פוטנציאל הרס כל כך גדול, ובטח תחת ממשלת
נתניהו הנוכחית וממשל טראמפ הנוכחי, אסור לקבל את האגדה
ככתבה וכלשונה. נשאלת השאלה, האם רק העם האיראני זקוק
להצלה? או שמא גם אנחנו אלה הכלואים, לא רק בממ"ד, אלא גם
בשבי המטאפורות של המנהיגים הישראלים והאמריקאים? האומנם
המציאות כה פשוטה כפי שהם רוצים שנחשוב? האם באמת לא היתה
שום ברירה מלבד מלחמה? והאם באמת סופרמן ישראלי־אמריקאי
ישחרר את הנסיכה האיראנית השבויה ויביא לאיראן את השאה רזא
פהלווי — ואז יהיה לאגדה סוף טוב? אולי צריך רגע לעצור ולשאול,
שמא מתקפה כזו מצד ישראל וארה"ב ובעידוד השאה — ששלושתם
שנואים באיראן — לא רק שלא תעודד יציאה של האיראנים לרחובות,
אלא היא תדכא אותה?
חובה לשאול את השאלות האלו על המטאפורות שנועדו לספק
הצדקה למלחמה. המלחמה הנוכחית, שכוללת תקיפה של מתקנים
אזרחיים באיראן כולל מתקנים להתפלת מים, עלולה להשיג תוצאות
הפוכות מהמצופה: לא רק שלא תגרום לאיראנים "ליפול על ברכיהם"
(כדברי שר המלחמה האמריקאי, פיט הגסת'), אלא היא עלולה להביא
לציפוף שורות בקרבם.
לעם באיראן יש זיכרון כואב בכל הנוגע להתערבויות זרות (ע"ע מבצע
"אייג'קס" של הסי־איי־אי ב–1953 להפלת ממשלת איראן בראשות
מוחמד מוסאדק), ולא ברור איך דווקא ההתערבות הנוכחית תביא
להתקרבות למערב. חייבים לשאול, האומנם 92 מיליון איראנים
מחכים לשחרור? והאם נלקחת בחשבון האפשרות שאחרי קרוב ל–50
שנה של שלטון האייתוללות, רבים מהאיראנים תומכים במשטר, ולכן
המלחמה הנוכחית עלולה גם להתפתח למלחמת אזרחים ולכאוס,
שיערערו עוד יותר את האזור?
יש בקיעים רציניים באגדה שמספרים לנו. אזהרות בעניין נשמעות גם
מחוקרים מלב הממסד הישראלי כמו דני סיטרינוביץ, לשעבר ראש
ענף איראן באגף המחקר של אמ"ן, שאמר בהקשר של חיסול עלי
חמינאי: "לאיראן היה אדם אחד שמנע ממנה להשיג נשק גרעיני,
ואנחנו חיסלנו אותו".
חייבים לשאול לגבי כלל האיומים הביטחוניים על ישראל — איראן,
חיזבאללה, החותים, חמאס — האם מלחמה היא הדרך היחידה
להסירם, או שהיא דווקא מעצימה אותם? ובאשר למטאפורת "כיסוח
הדשא" הישראלית — האם לא ברור שכל חיסול מביא אחריו מחליף,
הרבה פעמים צעיר יותר ותאב נקם יותר?
ובכלל, מה לגבי פתרונות עמוקים יותר: האם נכון עשתה ישראל
כשהתעלמה לחלוטין מיוזמת השלום הסעודית מ–,2002 שאושרה על
ידי כל 22 חברות הליגה הערבית (כולל מדינות כמו לבנון, תימן
ועיראק שבהן פועלים ארגוני פרוקסי איראניים), אך ישראל מעולם
אפילו לא דנה בה? ומה לגבי התבטאויות של בכירים איראנים בנוגע
למו"מ ישראלי־פלסטיני, לפיהן הם יכבדו כל החלטה של הפלסטינים,
ולא יערערו עליה? או לגבי שאלת התזמון: האם היוזמה למלחמה
קשורה לכך שישראל בשנת בחירות, או ללכידתו בהוראת טראמפ של
נשיא ונצואלה — שלה עתודות הנפט הגדולות בעולם — או לעובדה
שאיראן מדורגת שלישית בעולם מבחינת עתודות הנפט שלה?
מילותיו של לייקוף מ-1991 מהדהדות גם כעת ב-2026. המשטר
האיראני רחוק ת"ק פרסה מלהיות רודף שלום. אך האם אפשר
להשוות אותו לגרמניה הנאצית או את עלי חמינאי להיטלר? ואם אכן
אנחנו במלחמת העולם השנייה, מדוע טראמפ משתמש בתיאורים של
הנאה בנוגע לתקיפת האויב — "אנחנו עשויים לתקוף שוב באי חארג'
רק בשביל הכיף", או "זה יותר כיף להטביע את הספינות האיראניות"
— ומדוע אין שום סיכוי שתמצאו ציטוטי "כיף" כאלה של צ'רצ'יל או
רוזוולט או אייזנהאואר? אפשר ללמוד הרבה מהמטאפורות שמציעים
לנו, במיוחד אם אנחנו מחפשים לא רק את מה שהן מגלות אלא גם
את מה שהן מסתירות.
קרדיט תמונה : עיתון "הארץ", Mark Schiefelbein/אי־פי
"מטאפורות יכולות להרוג". במילים אלו פתח ג'ורג' לייקוף, פרופ' לבלשנות באוניברסיטת ברקלי, את הרצאתו בינואר 1991. הימים היו ימי מלחמת המפרץ הראשונה (שכונתה אז "סופ
