04/05/2026
בהגותו של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג, נעשה ניסיון להרחיב את גבולות הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מעבר לממד האישי–ביוגרפי, אל ממד רחב ואוניברסלי יותר של נפש האדם. יונג סבר כי לצד הלא־מודע האישי - שבו מצויים זיכרונות מודחקים, חוויות, רגשות והפנמות שנצברו במהלך חיינו - קיים גם רובד עמוק יותר -הלא־מודע הקולקטיבי.
הלא־מודע הקולקטיבי, לפי יונג, אינו תוצר של ניסיון אישי אלא של ירושה נפשית משותפת לכלל האנושות. הוא כולל תבניות יסוד – ה'ארכיטיפים' שהן מעין דפוסים אוניברסליים של תפיסה, חוויה וארגון משמעות ברמה הקוגנטיבית. הארכיטיפים אינם סיפורים מוגמרים, אלא פוטנציאלים נרטיביים שבאמצעותם אנו מפרשים את המציאות, מזהים מצבים ומעניקים להם משמעות.
אם כך, לצד הלא־מודע האישי והקולקטיבי האנושי, ניתן לשער גם קיומם של רבדים ביניים – מעין "לא־מודע תרבותי" או "לא־מודע של עם", שבו מצטברות שכבות של היסטוריה, אמונות, סמלים, טראומות ונרטיבים ייחודיים לקבוצה מסוימת. אם נדמה את הלא־מודע לאוקיינוס, הרי שלעם היהודי יש עומק יוצא דופן, עם שכבות רבות של משמעות, זיכרון והיסטוריה - ולעיתים גם של כאב, ואף תרומה שאינה פרופורציונלית למאגר הסמלי הרחב של האנושות.
אחת הדוגמאות הבולטות לטראומה שנחקקה בקרב העם היהודי, היא טראומת השואה, שלגביה אף נמצאו עדויות מחקריות לשינויים אפיגנטיים העוברים בין דורות בקרב צאצאי ניצולים. מעבר לממד הביולוגי, מדובר גם בהעברה נפשית עמוקה של חרדה, איום וזיכרון קולקטיבי.
אחת התמות החוזרות במסורת ההיסטורית היא "שנאת חינם" – כוח הרס פנימי המיוחס, בין היתר, לחורבן בית שני, לרצח גדליה בן אחיקם ולהשלכות רבות אחרות. קשה להתעלם מכך שבשנים האחרונות הקיטוב החברתי והפוליטי בישראל הגיע לעוצמות חריגות. השיח הציבורי רווי דמגוגיה, הסתה ואלימות מילולית, ולעיתים, נראה שכבר אין דרך אחרת לקיים פוליטיקה בימינו.
בתוך מציאות כזו, ישנם רגעים שבהם נדמה כי משהו עמוק יותר מתעורר - כאילו הלא־מודע הקולקטיבי עצמו "מדמם" ודורש התייחסות. יונג תיאר אחד הארכיטיפים המרכזיים כ"צל" - מכלול החלקים בנפש שאנו מדחיקים, מכחישים או מסרבים להכיר בהם. הצל עשוי לכלול גם פוטנציאלים חיוביים שלא מומשו: למשל, אסרטיביות ועוצמה שהודחקו לאורך דורות של דיכוי, ושבו והתפרצו בעוצמה במסגרת המיזם הציוני. אך הוא כולל גם דחפים הרסניים - תוקפנות, אכזריות והכחשה מוסרית. אירועים טראומתיים עשויים לחשוף בפנינו את ה"צל" באופן בלתי מתווך, כמעט אלים, שמפיל את מגננות האגו ולהציף אותנו בחרדה קיומית וחשופה במיוחד לפגיעות.
בחוויה שלי, רצח ימנו בנימין זלקה ז"ל היה רגע כזה – מראה קשה ובלתי נסבלת של חלקים אפלים בתוכנו: אלימות חסרת רסן, אובדן אמפתיה, והתנהגות שמערערת את הדימוי העצמי שלנו כחברה מוסרית. התמונה של צעירים המשתלחים באכזריות כחיות טרף בשל פגיעה נרקיסיסטית קלה, מרגישים בעלי זכות על חייהם של האחר – זאת כאשר הם חובשים לראשם כיפה ועל גופם ציצית, האמורים לסמל מורא מלכות שמיים. אותיות הפסוק "דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה" נצבעות בדם, והפסוק מקבל כאן משמעות חיה וכואבת, הרבה מעבר למיתוס תרבותי. הצעקה השקטה רועמת במיוחד לאור השקט המחניק והקר של האדישות הדוחה של הפושעים ומשפחותיהם, ה"צל" בשיא הדרתו.
ברגעים כאלה, מנגנוני ההגנה מתעוררים. האמונה בכך שהאדם טוב מיסודו נסדקת, ונדמה כי תפיסתו הפסימית של תומס הובס - הרואה באדם יצור הנוטה לאלימות ולכאוס, הזקוק לריבון חזק - מרימה ראש. מתוך כך עולה דרישה לעוד אכיפה, עוד שיטור, עוד שליטה ברחובות. ללא ספק, זהו צורך ממשי. אך רחוק מלהיות פתרון. קשה להאמין שפתרונות חיצוניים בלבד יוכלו להתמודד עם בעיה ששורשיה עמוקים כל כך. שינוי אמיתי מחייב גם עבודה ברמת התודעה: עיצוב מחדש של נרטיבים, שיח ציבורי אחראי יותר, וחינוך שמטפח מודעות, אמפתיה ויכולת לפגוש את ה"צל" מבלי להיכנע לו – הן בפוליטיקה האישית, במרחב הביתי, והן בפוליטיקה הציבורית, במרחב המשותף.
יהי זכרו של ימנו בנימין זלקה ברוך. מי ייתן והאור, החיוך והאנושיות שהוא הציג, יסייעו לנו להביט בצל - ואולי גם להתחיל מסע תיקון לעבר אומה שלמה יותר, ומפוצלת פחות.
יוסף ארוילי,
סטודנט לתואר שני במגמה החינוכית באוני' בן-גוריון. בוגר המחלקה לפוליטיקה וממשל.
