09/10/2026
אם אני צריכה לסכם את ימי הסמינר שזה עתה הסתיים עם קבוצת התואר השני המופלאה שלנו והסטודנטים/יות המובחרים ללימודי תעודה בשלושים מילים כפי שביקשתי מהסטודנטים לעשות אומר שאני מרגישה גאווה והוקרת תודה גדולה לצוות קיימא – דניאל, פז, ריטה, קרן, נועה ושחר, על הארגון המופתי, החשיבה המוקפדת על התכנים והפרטים והיכולת לעבוד ביחד. אני רוצה להודות גם לבית הספר ללימודי סביבה – נורית, הדס, לימור ודורית וכן לכל האנשים באוניברסיטה שתומכים בדרישות הלא שגרתיות שלנו. הסתיימו כבר 30 המילים מזמן...
ועכשיו בהרחבה-
סיימנו מסע עשיר ומטלטל בן ארבעה ימים במהלכו ביקרנו באום אל-פחם בהובלת וואסים חוסרי (סטודנט שלנו) ולמדנו על הנסיבות ההיסטוריות, שהובילו למציאות הנוכחית בהקשר למבנה פיזי, חברתי, פוליטי ותרבותי. סיימנו במפגש מעורר השראה עם ראש העיר ד״ר סמיר סובחי מחמיד, אדם שכל אחד היה שמח לאמץ כראש לעיר שלו.
ביום למחרת עסקנו בחינוך בעידן משובש וביכולת להמשיך ללמוד ולחשוב באופן ביקורתי למרות ה AI והנסיגה הדמוקרטית המשתלטת על חיינו. היומיים האחרונים של הסמינר שילבו בין הסטודנטים לתואר השני באימפקט וקיימות חברתית סביבתית לבין הסטודנטים ללימודי תעודה במדידה והערכת אימפקט. הם כללו ביקור בעמק המעיינות, סיור בפרויקט שיקום בתי גידול לחים בכפר רופין, בהדרכת נדב ישראלי מהחברה להגנת הטבע (גם סטודנט שלנו) - פרויקט שדוחס לתוכו סוגיות של חברה וסביבה מהצד האופטימי שלהן. במקביל הסטודנטים ללימודי תעודה ביקרו במרכז להנהגת הבריאות בניהולו של ד״ר אורי מאיר צ׳יזיק ודנו בשאלה- מי אחראי על הבריאות שלנו והקשר שבין סביבה ובריאות. משם המשכנו לניר דוד ולבית שאן, לחזות מקרוב בשורשי המאבק על נחל האסי וסיימנו במפגש אופטימי עם איתמר מטיאש, ראש המועצה האזורית עמק המעיינות שהדגים מהי מנהיגות, מה כוחם של שיתופי פעולה ואיך אפשר להישאר אמפטי, להכיר בעוולות היסטוריים ולהתעלות מעליהם. כמה חסרים מנהיגים כאלה. סיימנו את היום, כמו כולם, בחזרה למציאות שלא מרפה, ליום הארור של השבעה באוקטובר ולשאלות על היכולת שלנו להשתקם.
היום הרביעי התחיל בתצפית ממשגב עם ובהתבוננות עמוקה על כוחות ההרס המלחמתיים, משני צידי הגבול, והשלכות המלחמה על תושבי הצפון מהצד הישראלי שכללו בעיקר, העמקה דרמטית של אי השוויון שנכח טרם המלחמה. משם פגשנו מנהיגות אמיתיות, ליאלי ומאיה (גם הן משלנו) שהדגימו כיצד פיתוח לא מבוקר יכול לפגוע במגוון המינים שממילא נמצא בתחתית סולם החשיבות בסדר היום של כולנו. הסטודנטים סיכמו את הסמינר בעיקר בשאלות והתייחסויות לזהות, צדק חלוקתי, יחסי אדם סביבה, הצורך לערער ולהרהר בהיסטוריה, תוצאות המלחמה ובעיקר בשאלה איך ניתן ליצר כאן עתיד טוב יותר.
ואכן, לשם כך התכנסנו בשנה הקרובה. מאחלת לכולנו ״שהגשם יגיע רק בעיתו״ ושנצליח ללמוד כמתוכנן. מאחלת לכל מי שעוסק/ת בהוראה כאלה סטודנטים ושותפים. אין דרך טובה מזו לפתוח את השנה.
ולסיום, מחשבות לתחילת התואר - קטע בשם "פשוטו של עולם" מאת יעקב קלצקין:
"לפנים הייתי סבור: ראשית חכמה – דברי־הימים. עד שאתה בא להכיר בהוה, צא ולמד את עברו, עד שאתה בא לדעת את עצמך, צא ודון את השלשלת התלויה לך מאחוריך. שבתי וראיתי, שההסטוריה אינה אלא מספרת במאורעות גדולים, ואין לה קנה־מדה דק למוד את החיים בזעירותם. חזרתי ואמרתי: אין ההסטוריה אלא מסרסת דמות העולם. היא מגלה רק את הבליטות המכריזות על עצמן, זיזי החיים וחודיהם, ואין כחה יפה לגלות את התמים ואת הצנוע שבהם. היא רושמת בפנקסה את היוצא מן הכלל, מעשים שאינם רגילים, אנשים שאינם שכיחים, ואין היא עשויה לבדוק ולהבחין את הרגיל והשכיח, את פשוטו של עולם. היא מטפלת בגס ובמוקשה־נוקשה של חזיונות, שגדלו כבר והגיעו לפרקם כדי מלוא־אחיזה לידים עסקניות, מחטטת בשכבות העליונות של הופעות, שנקפאו כבר וקרמו קרום חלק על פתלתלי זרמיהן הפוחזים, ואין בה לכבוש בכלי־אומנותה הויה חמה־רכה, את ההויה בשעת התהוות.
אבל דוקא זוטי החיים הם גופי החיים. מקרי יום־יום, פרטי דברים ופרוטרוטיהם, צרופי עובדות ולוָייהן, סכסוכי נשמה קלים וזעזועיה הכמוסים, שאנו עוברים עליהם בהסח־הדעת, משום שאנו מצויים אצלם ומשום שלא נתּנו לתפסם מחמת קטנותם ופזיזותם – מהם ומהמונם מתפרנסים המאורעות היהירים, הצעקניים. מפעוטות אלו נבנית ההסטוריה רוב בנינה".
