10/08/2023
מתוך הפוסט של ד"ר מיכל קורא (את המאמר ניתן למצוא באתר שלנו):
שמחה לשתף כי השבוע פורסם מאמר של רונן מנדלקרן ושלי בכתב העת JEPP, המציע מסגרת חדשה לניתוח ״אמינות ממשלתית״ והמוסדות שממשלות מקימות כדי לקדם אותה
מאמר זה נולד כתגובה לספרות נרחבת במאקרו כלכלה סביב התפקיד של 'מוסדות אמינות ממשלתית' בעידוד השקעות ובהבטחת צמיחה כלכלית. הטענה היא כי דרך הקמת מוסדות 'הקושרים את ידי הממשל' מדינות מבססות אמינות בנוגע להתחייבויות שלהן להבטחת סביבת השקעה בטוחה. מוסדות בולטים לעניין זה, שגם זכו למחקר נרחב, הם בנקים מרכזיים עצמאיים שנועדו להבטיח יציבות מחירים וכללים פיסקליים שנועדו להגביל את היקף ההוצאה הממשלתית ולהבטיח גם כן יציבות מחירים ו/או אי העלאה של מיסים.
הנחת היסוד של כלכלנים וקובעי מדיניות היא שבנייה של מוסדות שנועדו להגביר את אמינות הממשלה והמדיניות שלה משרתת את האינטרס הציבורי הרחב. אלא שבפועל קהל היעד של המוסדות האלו הוא לא ״הציבור הרחב״ אלא שוק ההון. וסוג האמינות שהם הגבירו היה סוג מאד מסוים – את אמינות הממשלה כלפי השוק. באמצעות מוסדות כמו בנקים מרכזיים וכללים פיסקליים הממשלה לא רק הגדירה את המדיניות הרצויה (פחות אינפלציה, פחות הוצאה ציבורית) אלא גם יצרה תנאים שיבטיחו יישום יציב של המדיניות הניאו-ליברלית לאורך זמן, כך שלדוגמה, גם אם ״חלילה״ עולה באופן דמוקרטי ממשלה שמעוניינת להרחיב את ההוצאה הציבורית, יהיה לה קשה מאד לעשות את זה.
במאמר אנחנו טוענים כי הזיהוי של מוסדות אמינות שוק עם האינטרס הציבורי הרחב קשור בהמשגה בעייתית של 'אמינות ממשלתית' המאפיינת את הספרות הקיימת ואשר רואה בה תכונה אחודה (שיש ממנה יותר או פחות) ומזהה את המוסדות המעגנים אותה ככלים א-פוליטיים של 'ממשל טוב'. במציאות, לעומת זאת, לא רק שקיימים סוגים שונים של אמינות ממשלתית אלא שמתקיימים מתחים ביניהם ובין המוסדות שנועדו לעגן אותם.
כדי להדגים זאת אנחנו ממשיגים במאמר סוג אחר של אמינות ממשלתית - 'אמינות חברתית'. דרך שלושה חקרי מקרה היסטוריים אנו מראים שמוסדות מרכזיים של מדינת הרווחה - כמו כינון זכויות שאינן מותנות בתקציב (אנטייטלמנט), הסדרי הצמדה של קצבאות, אוטונומיה ניהולית, ומימון ייעודי (דמי ביטוח) – נוצרו (או חוזקו) על ידי ממשלות לאורך המאה העשרים כדי להגביר את אמון האזרחים במחויבותן ארוכת הטווח. בדומה למוסדות אמינות שוק, גם מוסדות האמינות החברתית מבוססים על 'כבילת ידיהם של הפוליטיקאים׳ והגבלת שיקול הדעת שלהם, כדי להבטיח כי זכויות חברתיות לא יוכלו להיפגע בקלות עקב תהפוכות קצרות טווח כמו עלייה של ממשלה אנטי-חברתית או שוחרת מלחמה שתרצה להשתמש בתקציבים החברתיים לצרכים צבאיים.
בעוד שמוסדות אמינות חברתית ואמינות שוק נועדו להגביר את האמון בקרב קהלי היעד (אזרחים/שוק ההון), אנו מראים שהמנגנונים שבאמצעותם הם עושים זאת מתנגשים: מוסדות אמינות חברתית כמו זכויות והצמדה למדד מחייבים ממשלות להוצאה כספית, בעוד שכללים פיסקאליים מרסנים וקובעים תקרות על הוצאות הממשלה. בנוסף, מוסדות אמינות חברתית מעצימים 'סוכנויות חברתיות' כמו המוסד לביטוח לאומי בעוד שמוסדות אמינות שוק מעצימים את הבנקים המרכזיים ואת משרדי האוצר, שתפקידם *לרסן* את כוחם של הראשונים.
כתוצאה מכך, החיזוק של מוסדות אמינות השוק שאנו עדים לו בשנים האחרונות, לא רק מתעדף את האינטרסים של משקיעים ובעלי הון על פני אלו של כלל האזרחים, אלא עושה זאת באמצעות ערעור ושחיקה של המוסדות שנועדו לעגן את האמינות החברתית של הממשלה ולהגן על הזכויות החברתיות של האזרחים.
אחת ההשלכות של הטיעון שלנו היא שמוסדות לקידום אמינות המגבילים את שיקול הדעת של ממשלות נבחרות חשובים להשגת יעדים חברתיים לא פחות משהם חשובים להשגת יעדים כלכליים של הרחבת השקעות. בנוסף, הכרה בכך שקיימים סוגים שונים של אמינו ממשלתית פירושה שמוסדות מקדמי אמינות הם פוליטיים מטבעם. לפיכך, השאלה היא לא האם הממשלות שלנו צריכות להיות אמינות, אלא איזה מין אמינות הן צריכות לקדם ואיך לאזן בין סוגים שונים של אמינות.
