06/02/2020
תתבייש/י לך
לפני מספר שבועות שתי נערות ממשפחות חב"ד קפצו אל מותן, כנראה משום שחשו צורך להתרחק מן הדת והמגזר החרדי ולא יכלו לשאת את הרעיון שיאכזבו את משפחותיהן ויגרמו להן בושה (לפחות לפי הדיווח בעיתונות על המכתב שאחת מהן השאירה למשפחתה). מבלי להכיר את המקרה הספציפי לעומקו, הפסיכופתולוגיה של הדרישה לצייתנות שהופנמה בהן, של האיסורים לחרוג מן הקו המצומצם של הדת ומנהגיה, וכן תחושת חוסר התעוזה והמסוגלות שלהן לעשות צעד גדול קדימה, לחיי עצמאות, ללא אישור מהוריהן וסביבתן הקרובה, הביאו את הבנות (ככל הנראה) למצב בו לא ראו מוצא אפשרי אלא לוותר על חייהן. זה איננו המקרה הראשון. בנובמבר האחרון שני אחים שחזרו בשאלה התאבדו, והסופרת אסתי ויינשטיין שחזרה בשאלה ולא הצליחה להיפגש יותר עם בנותיה, נקטה גם היא בצעד דרסטי כזה. ברור שיש מקרים רביםפ נוספים שמוסתרים מן הציבור הרחב.
https://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-7f64a9d45bd7341004.htm
התופעה של בחירה בהתאבדות במקום בחיים של אלה שאינם מסוגלים להתיישר לקו התרבותי המקובל בסביבתם, מוכרת היטב גם בארצות כמו הודו וסין, בעיקר בקרב נשים. נשים רבות בחברה המסורתית שם, נדרשות להפגין ציות עיוור הן כלפי הוריהן והן כלפי בעליהן. גם בחברה שלנו במגזרים שבהם תפקידה העיקרי של האשה הוא להינשא דרך שידוך שנקבע על ידי ההורים, לציית לבעליהן שאותם לא בחרו בעצמן ושממנו לא מקובל להתגרש מבלי להמיט חרפה על המשפחה, יש עלייה בשיעור הדכדוך והדיכאון שעלולים להביא במקרים קיצוניים, להתאבדות. תפקידן של הבושה והאשמה בתהליכים פתולוגיים אלה, גדולים מאד.
סביר שאחרי כל אירוע התאבדותי, יש אנשים רבים במגזרים העריצים הללו שמנצלים את ההתאבדויות על מנת להפחיד בני נוער נוספים ולכפוף אותם לחוקים הנוקשים של המשפחה/התרבות. מה שהיווה מוצא של ייאוש עבור שתי נערות צעירות אלה, הוא הזדמנות נפלאה של המגזרים שרואים בשליטה על נשים ובני נוער דרך חיים מקובלת, להבטיח עוד יותר שליטה דרך איומים, ביוש והאשמות כלפי מי שמנסה למצוא לעצמו דרך חיים עצמאית יותר.
https://www.maariv.co.il/jewishism/Article-742835
לא כל התאבדות היא של בני נוער שרוצים לצאת בשאלה כמובן. יש התאבדויות רבות של בני נוער שמפחדים לצאת מן הארון. יש התאבדויות של בני נוער שהתייאשו מכך שיקשיבו להם ויבינו אותם, יש התאבדויות על רקע ניצול והתעללות מינית ואחרת, יש התאבדויות בצבא ושל צעירים שלא מצליחים להסתגל למסגרות מצמצמות. יש גם לא מעט התאבדויות של ילדים ובני נוער שהפכו מטרה ל"שיימינג" (בריונות ברשת). המכנים המשותפים למתאבדים הללו הם "בושה" ו"אשמה" על מה ומי שהם, תחושת בדידות עמוקה ואובדן תקווה שיוכלו להרגיש בעלי ערך ולהפיג את הבדידות בשל היותם שונים מסביבתם.
אריק אריקסון, אחד מתלמידיו של זיגמונד פרויד, כתב על הפגיעה החמורה בהתפתחות הנפשית של ילד שהוריו מביישים אותו (בשלב השני של ההתפתחות) ומאשימים אותו (בשלב השלישי של ההתפתחות).
בשלב השני של ההתפתחות- אוטונומיה מול בושה (גיל שנה עד שלוש), ילד שלמד ללכת ולעשות דברים עבור עצמו, נהנה מעצמאות הולכת וגוברת. אם בתקופה זו הוריו עוצרים אותו ועושים הכול למענו, הם מסמנים לו שהוא אינו מסוגל לצמוח וזקוק להם, ובכך עונים על הצורך שלהם להיות חשובים ומרכזיים ולא על הצורך שלו להתרחק מעט מהם. הורים שכדי לעצור (לא במודע) את עצמאותו של ילדם ואת הצורך הטבעי שלו להקטין את תלותו בהם, אומרים או משדרים לו בצורה בלתי מילולית שהוא "ילד רע" או "מלוכלך", "מאכזב" או "אינו מסוגל", (אפילו אם רק לעיתים נדירות), פוגעים בצורה קריטית בצורך שלו לעצמאות. כל שליטת יתר והקטנה של הילד למען צורך נרקיסיטי שלהם עצמם, תגרום לעיצוב אישיות של ילד, שבמקום להיות פעיל, יוזם ועצמאי, מרגיש צורך להיעלם ולהסתתר מעיניים שעוקבות אחריו ו/או מבקרות אותו. במקום לפתח עצמאות הוא יחוש בושה ותלות יתר באישורים של הסובבים אותו.
בשלב השלישי של ההתפתחות- יוזמה מול אשמה (גיל שלוש עד חמש), ילד שפיתח עצמאות מתואמת גיל בשלב הקודם, נהנה ליזום ולנסות דברים סביב ילדים אחרים. הילד מגלה ובוחן את יכולותיו המתעצמות מול ילדים בני גילו, נהנה לשחק וליצור, להיות פעיל ואקטיבי, להתנסות בדברים חדשים, להסתקרן ולחפש תשובות. ילדים בגיל הזה הם כבר מכווני מטרה, מתכננים ומתמידים וכך נכנסים גם למעגלים חברתיים רחבים יותר של קבוצת הגיל, ולומדים איך להתנהל בהם. ילדים שביישו אותם או כפו עליהם את דרכי ודעות ההורים, יצמחו מבויישים וחרדים מכל התנסות חדשה. את הצורך להתפתח לכיוונים חדשים ילווה בשלב זה רגש אשמה עמוק, משום שהם "מורדים" ועלולים לקבל תגובות עוינות, נוקשות, מאשימות ואף מענישות. הורים סמכותיים גודעים את ההתפתחות הנפשית הבריאה של ילדיהם בגיל צעיר, והצל הכפוי הזה ילווה את הילדים במשך כל חייהם.
וירג'יניה סאטיר, מטפלת משפחתית שתרמה רבות להבנתנו מהם דפוסי תקשורת פתוגניים וסנטוגנים, מקדישה מקום לתקשורת מאשימה במשפחה
https://www.tipulpsychology.co.il/therapy/couples/virginia-satir.html
על קו הרצף בין ילדים שיצמחו להיות בוגרים עם תחושת מסוגלות עצמית והנאה מיכולותיהם בצד החיובי, לילדים שיצמחו להיות מדוכדכים, פאסיביים, תלותיים וצייתנים בצד השלילי, המקום של עודף שליטה הורית הוא מרכזי. דרך "יעילה" והרסנית להשיג שליטה הורית היא לבייש ילד או להאשימו על האינדיווידואציה שלו. ברור שאיננו חושבים שהזנחה היא חיובית, ילד חייב לחוש מחובק, עטוף באהבה, רצוי, מוגן מפני סכנות מציאותיות ומהנה, אך חופש הביטוי, התנועה והפעולה הכרחיים לבריאותו הנפשית. ייתכן שהורים חרדתיים ושתלטניים ימנעו יותר נפילות ותאונות מילדיהם, אך יפתחו ילדים עם תחושת חוסר ערך, נמנעות והסתגרות. בוגרים שחשים שהם צריכים לרצות את הוריהם על מנת שלא לאכזבם, לא יוכלו לממש את הפוטנציאל הרגשי והחברתי הטמון בהם.
חשוב להזכיר שוב מהם תסמיני הדיכאון:
תחושות של עצבות, חוסר תקווה, ריקנות ומצב רוח מדוכדך לאורך רוב היום - סימן מרכזי לדיכאון
איבוד עניין וחוסר יכולת ליהנות ממרבית הפעילויות והחוויות היומיומיות - סימן מרכזי נוסף
ירידה נכרת במשקל (לא מכוונת) או עלייה במשקל או שינויים משמעותיים בתיאבון
הפרעות שינה - חוסר שינה או עודף שינה כמעט בכל יום
חוסר שקט פנימי או האטה מוטורית בולטת
עייפות או אובדן אנרגיה המורגשים באופן יומיומי
תחושות של חוסר ערך עצמי, בושה או אשמה קיצונית, הרגשה של כישלון ואפסיות
ירידה ביכולת לחשוב ולהתרכז
מחשבות חוזרות על מוות או התאבדות (בין אם קיים תכנון שכזה ובין אם לא)
עלולים להופיע גם כאבים גופניים שונים כמו כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי גב וכאבים בחזה
שוב ושוב, אני מזכירה לנו, אנשי הטיפול, להיות ערניים לתסמיני דיכאון, למשפחות שבהם יש ילד אחד ("החולה המזוהה" בלשון הטיפול המשפחתי) או יותר שמביישים אותו, מאשימים אותו ושולטים עליו מבלי להיות קשובים לקולו ולצרכיו. התוצאות של יחס הורי כזה הן הרות אסון.
