24/11/2023
העיתונאי העזתי שאומר לחמאס: זדיינו לנו מהפרצוף
----
ארבעים יום מלאו להשמדה המקיפה של החי, הצומח והדומם בעזה על ידי מכונת המלחמה הישראלית, תחת כיסוי פוליטי נפשע של "הגנה עצמית" שהקהילה הבין־לאומית מספקת לו לגיטימציה.
אני רק שאלה: האם הפלגים החמושים, הנתמכים על ידי איראן, כשלו בחיזוי כל ההשלכות האלה עלינו האזרחים? האם הם חשבו שהפרא הישראלי ירווה במהירות מדמנו? או שמא היו מודעים לכל זה, הפקירו אותנו למוות, והעבירו את האחריות לנפשותינו לאו"ם, כמו שהצהיר בכיר חמאס אבו מרזוק?
מהפרסומים בתקשורת אני מתרשם שהפלגים מציגים את חוסנם גם לנוכח הגעת הצבא הישראלי ללב העיר עזה. יש להם את המנהרות שלהם, ההנהגה שלהם שורדת, והם מנהלים מלחמה של משיכת זמן שנראה שהתכוננו אליה זה זמן רב, מה שאומר שהיא תתארך. אבל לא נראה שיש לנו כאזרחים איזשהו משקל בחישובים ובתכנונים שלהם, אחרת היו לנו לכל הפחות מאגרים של מוצרי יסוד שהיו יכולים להבטיח את צרכינו לפרק זמן ארוך. במקום זה, אנחנו חוזים בהתמוטטות של אספקת המזון, המים, התרופות, החשמל וגם התברואה כבר מהשבוע הראשון להתקפה הישראלית על עזה.
בעתיד הנראה לעין אין סימן לקץ ההשמדה שרובצת עלינו, אבל אם יש איזשהו צעד שצריך לנקוט, הפלגים חייבים להציע לשחרר את כל האזרחים ואת אנשי הצבא הישראלים שהם מחזיקים בתמורה להפסקת אש ולנסיגה ישראלית מרצועת עזה תחת ערבויות בין־לאומיות. ואם ההצעה הזו לא תספיק כדי לסיים את המלחמה, היא תספיק לכל הפחות כדי לנהל מו"מ על הפתיחה של מעבר רפיח למעבר של אזרחים פלסטינים עוד לפני הנתינים הזרים שדמם כחול יותר משלנו, כדי שנוכל לצאת עוד לפניהם יחד עם היקרים לנו כנוסעים מן השורה ולא כפליטים.
אם אלה שיושבים בסבבה שלהם בחו"ל יטענו שצעד כזה הוא כניעה פסולה מרצון, אז אני מודיע קבל עם ועדה שפיקוח נפש הוא דבר נעלה יותר מהאורגזמה שמרעידה אותם כשהם עוקבים אחרי סרטוני הפעילות הצבאית של הפלגים, שאינם עוזרים לנו להניח אוכל על השולחן או לשקם את כבודו של פליט אחד. ואם מניעת שפיכות דמים אינה ערך נעלה בתפיסה שלהם, אני דווקא חושב שהיא קדושה יותר מהאסירים ומאל־אקצא ומהאידאולוגיה שלהם ומכל מה שהם דוגלים ומאמינים בו.
אני כותב מלב רצועת עזה לפני שהאינטרנט ורשתות הסלולר מתנתקות. אני מתעד את דבריי כדי שהשתיקה שלנו לא תפורש כהסכמה או כעמידה איתנה מתוך בחירה. אם מישהו יגיב על ההצעה שלי במילים "זה לא הזמן", אענה לו: הדברים שלי עלולים להפוך בכל רגע לצוואה, יא בן זונה, ואני לא אמות בשקט כדי שאתה תוכל לנוח על זרי הדפנה ועל הדם שלי כמו שבא לך.
יש כאן גברים שרוצים לראות את המחר, ונשים שרוצות שהמוות יסתלק, וילדים שמתגעגעים להמולת השכונות במקום לצפירת האזעקות, וקשישים שרוחות הרפאים של הנכבה שבו לרדוף אותם בפעם השנייה בחייהם.
כאן עזה.
----
אחמד מוסטפא הוא עיתונאי עזתי החי בח'אן יונס. הוא פרסם את הפוסט הזה בערבית בפרופיל שלו בפייסבוק ב־15 בנובמבר. התוכן תורגם ומובא כלשונו עבור הקורא הישראלי באמצעות הפורום לחשיבה אזורית ומכון ון ליר. מערבית: ד"ר אסף דוד
קישור לפוסט המקורי - בתגובות
