17/05/2026
שני אמזלג, המתמחה שלנו במשלחת הישראלית לאו"ם, משתפת:
שבועיים לתוך ההתמחות שלי במטה האו"ם בניו יורק, הבנתי שאני מוכרחה לשוחח עם ד"ר איתן ברק, המרצה שלימד אותנו בתכנית לאסטרטגיה, דיפלומטיה ובטחון, את קורס המבוא למשפט הבינלאומי.
כמתמחה בוועדה לפירוק ובקרת נשק ובוועדה לעניינים מדיניים ודה-קולוניזציה, אני נחשפת לדינמיקה המורכבת של מועצת הביטחון בזמן אמת.
בשבוע שעבר נכחתי בשני דיונים מרתקים שהמחישו לי עד כמה המשפט הבינלאומי הוא לא רק תיאוריה אקדמית, אלא כלי חי, ולעיתים שברירי, בזירה הדיפלומטית.
בדיון שעסק במזרח התיכון, שמענו את טוני בלייר (נציג ה-Board of Peace) מציג חזון ל"יום שאחרי" בעזה. בלייר הדגיש כי חמאס, במתכונתו הנוכחית, אינו יכול לקחת חלק בניהול הרצועה, וקרא לפירוק מוחלט מנשק של כל הקבוצות החמושות כחלק מתהליך שיאפשר הקמת ממשלת מעבר א-פוליטית ושיקום כלכלי רחב. מנגד, שרת החוץ של הרש"פ הדגישה את הצורך באיחוד של הגדה ועזה תחת סמכות אחת כדרך למדינה פלסטינית, בעוד ששגריר ישראל, דני דנון, הציב קו תקיף נגד סירובו של חמאס להתפרק מנשקו, ונגד ההתעלמות הבינלאומית מהאיום של חזבאללה בצפון.
יום קודם לכן, נכחתי בדיון שנגע דווקא לזירה הימית, ועסק בביטחון ימי וחופש השיט. כ-80 מדינות עלו לנאום נגד פעולות איראן במיצר הורמוז, תוך דרישה להיצמד לאמנת דיני הים (UNCLOS). כאן נחשף "השטח האפור" של החוק הבינלאומי: איראן חתמה על האמנה ב-1982 אך מעולם לא אישררה אותה. בשיחת זום שערכנו עם ד"ר ברק, הוא סייע לנו לחדד כיצד אמנת דיני הים התקבעה כ"משפט מנהגי", מה שמסביר מדוע איראן עדיין מחויבת לכללים הללו – גם אם היא מנסה להתנער מהם רשמית.
בהשוואה בין שני הדיונים הללו שהתרחשו יום אחרי יום, מצאתי לנכון להצביע על הפער בין הכלים הדיפלומטיים והמשפטיים שעל הפרק: בעוד שבזירה הימית הקהילה הבינלאומית נאחזת ב"חוק היבש" ומסתמכת על חוק הים ומנהגים בינלאומיים כדי לייצר יציבות, בזירה הפלסטינית מועצת הביטחון פועלת דרך גופים זמניים ומנגנונים יצירתיים (כמו ה-BoP) שמשנים את הסטטוס-קוו המסורתי ומנסים לעצב מציאות חדשה. זה ממחיש כיצד המשפט הבינלאומי אינו רק מערכת חוקים סטטית, אלא שהוא יכול גם להיות שפה גמישה, כזו שמדינות רותמות כדי להגדיר מחדש את גבולות הלגיטימיות של הכוח.
תודה לד"ר איתן ברק, שעזר לנו לחבר את הנקודות בין התיאוריה למציאות.