היסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים

21/10/2026

היא משלנו! גאים בך Shifra Pomson !

15/10/2026

ברכות לכל הזוכים בפרסי הרקטור! ומאיתנו בפרט לתלמיד התואר השני בחוג שלנו, אביסף הורוויץ.

ברכות גם למרצות החוג זוכות בפרס הראשון של הרשות של הרשות לבינלאומיות באוניברסיטה העברית- פרופ' יפעת וייס (ראש המכון להיסטוריה ותרבות יהודית באוניברסיטת לייפציג Dubnow-Institut) ופרופ' מנואלה קונסוני (ראש המכון למחקר יהדות זמננו באוניברסיטה העברית- The Avraham Harman Research Institute of Contemporary Jewry).
The Avraham Harman Research Institute of Contemporary Jewry). הן זכו כחלק מקבוצה של חוקרים ומרצים, חברי סגל באוניברסיטה, שלוקחים חלק מרכזי בתוכנית Belongings, המשותפת לאוניברסיטה העברית, לאוניברסיטת לייפציג ולמכון דובנוב ועוסקת בתרבות חומרית יהודית באירופה של המאה העשרים ומעבר לה.

12/10/2026

במפגש החוגי הראשון לשנת הלימודים תשפ"ז, שיקיימו הפקולטה והוועד החוגי מחר (יום שלישי, 13.10) ב-12:00 בדשא רוח כנראה לא יהיו קרטיבים כאלה, אבל יהיו קרטיבים.

אנשי החוג מוזמנות ומוזמנים!

11/10/2026

עם פתיחת השנה האקדמית תשפ"ז, נברך בשמחה בשנת לימודים ועשייה טובה, מרתקת, פוריה, בטוחה ומלאת גילויים חדשים, את הסטודנטיות והסטודנטים, חדשות וחדשים כוותיקות וכוותיקים, את המרצות והמרצים ואת כל העושות והעושים במחקר ובמלאכה הקשורים באופן כזה או אחר לחוג שלנו, החוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, כמו גם לכל שאר הנמנים ונמנות על עוקבינו. בהצלחה לכולם ולכולן!

בתמונה: תלמידי הכיתות הגבוהות וסגל בית הספר בתיכון היהודי שמאש בבגדד, 1950. בית הספר נוסד בעיראק המנדטורית בשנת 1928 בידי הנדבן היהודי העיראקי יעקב שלמה שמאש (הנקרא גם שמש) ובתמיכת ההתאחדות האנגלו-יהודית (AJA). ההתאחדות האנגלו-יהודית הוקמה בלונדון ב-1871 וקיימת גם בימינו ותמכה, בין היתר, בהקמת בתי ספר ברחבי האימפריה הבריטית. תוכנית הלימודים של בית הספר נבנתה בהתאם לבחינות הבגרות בבריטניה ואפשרה למי שעבר אותן בהצלחה ללמוד באוניברסיטאות בממלכה המאוחדת. כשנה לאחר צילום התמונה, עם עלייתם ויציאתם ההמונית של יהודי עיראק, נסגר בית הספר. על בוגרי בית הספר שמאש נמנו ההיסטוריונים אלי וסילביה כדורי (אחת מקבוצה קטנה של תלמידות שהותר להן ללמוד במוסד שהיה גברי ברובו), הסופר סמי מיכאל והמזרחנים ששון סומך ושמואל מורה (שהיה פרופסור בחוג לשפה וספרות ערבית אצלנו באוניברסיטה העברית).

07/10/2026

האוניברסיטה העברית עוצרת וזוכרת.
אנו מתייחדים היום עם זכרם של 37 חברי קהילת האוניברסיטה שנרצחו ונפלו ב-7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל.
יהי זכרם ברוך🕯️

לעמוד יזכור באתר האוניברסיטה>>https://bit.ly/4rX7m9i

05/10/2026

למרות שזה לא אירוע מטעם החוג שלנו, נרצה לספר לכם על יום העיון הבין-לאומי של הארגון המוקדש לאיסוף עדויות מטבח השבעה באוקטובר, עדות 710 ו-האוניברסיטה העברית, שיתקיים מחרתיים (רביעי, 7.10), בבניין מנדל בקמפוס הר הצופים שלנו. האירוע יקרא "עדות 710, ארכיון של ההווה: זיכרון, אתיקה וטראומה בעידן הבינה המלאכותית" ויחשוף את הארכיון החכם ל-7 באוקטובר, בין היתר בסדנאות עבודה מבוססות ארכיון חכם שתוצריהן יוצגו בסוף הכנס; לצד הסדנאות יתקיימו שלושה מושבים של הרצאות תחת השמות "זיכרון, הנצחה ושבעה באוקטובר", "עדות, אתיקה וטראומה" ו-"עדות להיסטוריה: סיפורי קהילות השורדים".

בין המרצים באירוע נמצא בין היתר את ד"ר שלהבת אופיר, בוגרת החוג, שמשמשת במיזם "עדות 710" כמראיינת ורכזת תיעוד קהילתי של קהילת נחל עוז (קיבוץ נחל עוז - Kibbutz Nahal Oz) בה נולדה וגדלה, שתציג במסגרת המושב השלישי את המחקר שהיא מבצעת במרכז למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה העברית —
Beyond Documentation: The Role of Testimony in Rebuilding Traumatized Communities — The Case of Nahal Oz and the Edut 710 Archive.

עוד באותו מושב, ד"ר מרטינה וייס, המנהלת האקדמית של המדור לתיעוד בעל פה (Oral History Division - Hebrew University Jerusalem) במכון למחקר יהדות זמננו (The Avraham Harman Research Institute of Contemporary Jewry), תדבר יחד עם ד"ר יעל נצר, המדענית הראשית של המרכז למדעי הרוח הדיגיטליים ומנהלת הארכיון של עדות 710, על "קריאה דיגיטלית של ארכיונים אודיו־ויזואליים: הכנת התשתית, המשמעות, האתגרים".

יום העיון יתחיל בשעה 9:00 בדברי פתיחה של דיקנית הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית ומרצת החוג פרופ' אלישבע באומגרטן, נשיא האוניברסיטה פרופ' תמיר שפר ומנכ"ל עדות 710 איתי קן-תור, ויימשך עד 18:30.

לקריאת תוכנית יום העיון ולהרשמה, ראו קישור בתגובה לפוסט זה.

02/10/2026

ושיתוף סוכות אחרון: שמתם.ן לב שגם לפני שלוש שנים היום האחרון לחול המועד סוכות וערב שמחת תורה ושמיני עצרת היה יום שישי? ב-6 באוקטובר 2023 פרסמנו פוסט שבו הזמנו את ראשונה פיין, חוקרת פולקלור ותרבות עממית ואז עמיתת מחקר במרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל שהינו חלק ממכון המחקר ליהדות זמננו (The Avraham Harman Research Institute of Contemporary Jewry) לספר על נושא התזה שלה- סוכת הנס של בני ישראל מהודו. הפוסט הצבעוני והמהודר בתמונות מהסוכה היפה והייחודית זכה לעניין רב ולמותר לציין שלמחרת, בשמחת תורה כולנו חשנו כיצד ההיסטוריה משתנה לנגד עינינו באופן הכואב והמטלטל ביותר. שנה לאחר מכן אירחנו שוב את ראשונה פיין, אז כבר דוקטורנטית, לספר על השפעות השנה הראשונה של המלחמה שפרצה באותה שבת על סוכת הנס. תוכלו לקרוא על כך בקישור לפוסט זה.
ברכות ואיחולים לחגים שמחים ולימים בטוחים.

02/10/2026

ועוד קצת לפני שהחג מסתיים- קחו קצת מהחמידות הזאת שהכינו אצל
הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית.

02/10/2026

מועדים לשמחה/חג שמח: לפני שהחג מסתיים, על הסוכות במבט קצת אחר (=דיסציפלינה אחרת).

מה סוכה יכולה ללמד אותנו על השאלה הכי בסיסית שיש - מה זה בית?

כשד"ר דני שרירא, מהתוכנית לחקר פולקלור ותרבות עממית בפקולטה למדעי הרוח, קרא את ספרה של Gabrielle Anna Berlinger, Framing Sukkot, הוא מצא בו הרבה יותר ממחקר על מנהגי חג.

בביקורת שפרסם ב-Journal of American Folklore, שרירא מצביע על המתח המיוחד שעומד בלב הסוכה: זהו מבנה שמסמל בית ושייכות — אבל הוא זמני; הוא נשען על מסורת עתיקה — אבל נבנה מחדש בכל שנה; והוא חלק מטקס קולקטיבי, ובכל זאת מאפשר לכל משפחה ולאדם שמקים אותו להטעין אותו בזיכרונות, סיפורים ומשמעויות משלהם.

הספר של Berlinger עוקב אחר סוכות בארצות הברית ובישראל - מבלומינגטון וברוקלין ועד שכונת התקווה, יפו וירושלים - ובוחן באמצעותן שאלות של בית, שייכות, הגירה וזהות. בין היתר מופיעות בו סוכה המחוברת לזיכרונות של עלייה ממרוקו ולעקירה ממנה, סוכה שהופכת לזירה של חיפוש אחר שורשים וזהות מזרחית, וגם המפגש בין חג הסוכות לבין מחאת האוהלים של 2011 והמאבק על הזכות לבית.

אבל כאן שרירא גם לוקח את הדיון צעד נוסף.

הוא מציע שלא לחשוב על הסוכה רק במסגרת הטקס הדתי עצמו. למשל: מה קורה כשמשווים אותה לאוהל של ישראלים שיוצאים לקמפינג בסיני דווקא בסוכות? בשני המקרים מדובר במגורים זמניים - אבל המשמעות התרבותית שלהם שונה לחלוטין. כך, לדבריו, אפשר להכניס לדיון על סוכות גם את תרבות הפנאי הישראלית.

שרירא גם מפנה את המבט אל "מרפסת הסוכה": דווקא מבנה שאמור להתקיים שבוע אחד בשנה מצליח להשפיע על האדריכלות הקבועה של בנייני מגורים. אדריכלים מתכננים מראש מרפסות פתוחות לשמים כדי שיוכלו להפוך לסוכה - וכך הזמניות של הסוכה, באופן פרדוקסלי, נטמעת בתוך מבנה הבטון הקבוע.

והנקודה השלישית שלו אולי מפתיעה אפילו יותר: גם חוקרי פולקלור, מוזיאונים ואמנים אינם בהכרח רק מי שמתעדים מסורות מבחוץ. ספרים, תצוגות מוזיאליות ויצירות אמנות יכולים בעצמם להפוך למודלים שמעצבים את הדרך שבה אנשים מדמיינים ובונים סוכה. שרירא מזכיר בהקשר הזה, בין היתר, את אוסף הסוכות של מוזיאון ישראל ואת עבודותיה של קבוצת סלה-מנקה.

כלומר, הקריאה של שרירא מרחיבה את השאלה: מסורת היא לא רק משהו שאנחנו מקבלים מהעבר וממשיכים לבצע. היא נוצרת מחדש מתוך המפגש בין טקס, משפחה, אדריכלות, פנאי, מחאה, מחקר ואמנות.

ואולי דווקא בגלל שהסוכה נעלמת אחרי שבוע, היא מאפשרת לנו לראות משהו שמבנים קבועים מסתירים:

בית הוא לא רק המקום שאנחנו גרים בו — אלא גם הזיכרונות, הסיפורים והמשמעויות שאנחנו בונים סביבו.

29/06/2026

זה (גם) אנחנו, איזה כיף!