30/01/2019
מדהים מה שאשת חינוך רגישה מספיק יכולה לעשות עם ילד שמערכת החינוך התייאשה ממנו. הוראה ועבודה עם ילדים היא בפירוש הצלת נפשות.
היום קיבלתי שיעור מאחד התלמידים בביה"ס, ילד בכיתה ד' שהפך לי את הלב וכיווץ לי את הבטן...
קוראים לו יאיר (שם בדוי). יאיר הוא מהילדים שהמערכת כבר לא יודעת איך להתמודד איתם... מהשמות שכשהגעתי לעבודה החדשה הוא כבר היה ב"רשימה השחורה" שנמסרה לי.
הקטע ביאיר זה שהוא לא מקלל, לא מרביץ, לא מתחצף... הוא בדיוק ההפך - הוא לא מדבר, לא אוכל, לא לומד.
הדבר היחיד שהוא עושה זה לברוח מהכיתה לחדר מחשבים לשחק במשחקי מחשב.
ישבתי בחדר המורים, אכלתי את ארוחת הבוקר לפני המשך העבודה, כשנכנסה היועצת של ביה"ס ואמרה לי בהתבדחות וחצי ייאוש "אם איתו את תצליחי תדעי שאת מסוגלת להכל", ואני רק בשבוע הראשון שלי לעבודה מסתכלת עליה ואומרת לה: במה מדובר?
הנחתי את הכריך בצד, תוך כדי שהיא מספרת לי וישר קמתי לאתגר, ניגשתי לחדר המחשבים לראות מי זה יאיר ולמה כולם כל כך ויתרו עליו... יאיר היה שקוע במסך המחשב כשהוא על תוכנת הצייר כי אב הבית ניתק את אינטרנט ביה"ס בשביל למנוע מיאיר להישאר בחדר המחשבים. האם זה עזר? לא. הוא מצא דרך אחרת להעסיק את עצמו.
התיישבתי לידו, הוא לא ממש פינה לי מקום בספסל המחשב, אז ישבתי על הרצפה, נגעתי לו בכתף ואמרתי לו: "יאיר מה קורה? אני מאיה ובאתי רק לדאוג לך באמת". הוא לא שם עליי ואני בלב שלי אומרת "איזו מטומטמת את" ומה נראה לך שאמרת את זה.
המשכתי לצפות בו מתעסק בתוכנת הצייר ואני מנסה בין לבין לגרום לו להגיב לי - שואלת שאלות, מסבירה שאני לא מורה ואני לא כועסת לא מחלקת עונשים, אלא רק אוהבת ועוזרת.
הוא הסיט מבט אליי וחזר למסך המחשב. כשהסתכלתי על המסך הוא מחק את הציור שצייר בתוכנה והתחיל לצייר ציור חדש... התחיל לצייר עיגול ובתוכו עיניים ופה בלבד, צייר צוואר גוף וידיים ואז לחץ על סימן הבועה ושם ליד הפרצוף.
על הבועה הוסיף כיתוב: הצילו!!!!!
הגוף שלי רעד וקפא במקום... לא הצלחתי להבין איך בין כל ה"טמטום והמבוכה" שלי הצלחתי לגרום ליאיר להתכתב איתי בציורים.
כשחזרתי להכרה, ביקשתי מיאיר את העכבר, לעזור לו לשפץ את הציור והוא השיב בהסכמה. הוספתי לו בועה עם כיתוב "אני פה לעזרה, מה תצטרך?"
הוא נבהל ומחק מיד את כל הציור... ניסיתי לגרום לו להמשיך להיפתח אז פתחתי קובץ וורד ורשמתי בכותרת הסיפור של יאיר
"היי מאיה לי קוראים יאיר ואני בן... " רציתי שהוא ישלים אבל הוא בתמורה מחק את השורה הראשונה ורשם: "הסיפור של אף אחד בעולם הזה".
מפה לשם הרגשתי חובה של מלחמה על יאיר, לא נתתי לזה לשבור לי את הרוח וכבר בשלב הזה יאיר פינה לי מקום לשבת לידו ואמרתי לו תוך כדי שהוא בוהה במסך המחשב: "יאיר תראה איזה ילד יפה אתה! איך ילד כזה יפה יושב עם גב כפוף ופרצוף תשעה באב? תזכור שלא משנה מה אתה עובר, ויכול להיות שעצוב לך, יכול להיות שכואב לך או שנפגעת, אבל שום דבר הוא לא לנצח, אתה לא תרגיש ככה לתמיד".
אמרתי לו את המילים שהרגשתי שהייתי רוצה שיגידו לי... שזה בסדר שהוא ככה ושזה לא לנצח.
הוא המשיך בשלו, ואמרתי שעכשיו אנסה שוב, ושאלתי אותו: במה אתה טוב? איך אפשר לעשות לך כיף? אתה רוצה שאדפיס לך דפי צביעה ונצייר יחד?
ופתאום ברגע אחד של קסם, הוא הרים את המבט שלו אליי, ואמר לי: "כן". הלכנו יחד מחדר המחשבים לחדר המורים, דאגתי שיפתחו את האינטרנט בחזרה ודרשתי ממנו שהוא יבחר את התמונות שהוא רוצה, ואני אדפיס, לימדתי אותו איך שומרים תמונה במחשב.
כשהוא בחר והדפסנו את התמונות הוא התחיל להעתיק את הציורים אחד לאחד בצורה של גאונות! עם עפרון מסכן ודף של מדפסת,
הרגשתי שבא לי להרים לו את הראש ולתת לו חיבוק ענק ולהגיד לו: הצלחת להציל את עצמך! עשית משהו למענך.
אז לא הגזמתי בתגובה, ואמרתי לו שזה נראה מהמם ושאני מתה לראות איך זה יראה בסוף, ופתאום הוא אומר: "אני רוצה לחזור לכיתה להמשיך שם". וקפצתי משמחה שגרמתי לו להגיע למצב שהוא מבקש לחזור לכיתה.
ליוויתי אותו לקומה השנייה של ביה"ס, ושנייה לפני שהוא מיהר לכיתה צעקתי לו: "יאיר סתכל עליי, תרים את הראש ותכנס בגאווה, אני מאמינה בך!". הוא חזר אחורה לתת לי כיף ונכנס.
מה המסקנה של כל זה? שגם כשאתה חושב שכל הדרכים ללב של ילד או בן אדם נגמרו/נוסו, אתה טועה.
תמיד אפשר עוד/אחרת! בהמשך אשתף את הציורים של יאיר 😍
אבל בינתיים זו התמונה שהרסה לי את הלב, אבל באותה נשימה גרמה לי לאחות את השברים של יאיר.
Maya Levy
